-איפה את?
-מי?
-את, כמו שפעם הכרתי.
-זאת ששברת?
-זאת שאהבתי.
-זאת שניסית לעצב ולשנות, בידיים לא מיומנות? עד שכל החתיכות,
הקטנות, העדינות,
שמרכיבות אותה התפוררו ונעלמו?
-כן, זאת. איפה היא?
-אני לא מוצאת אותה, כבר שנים.
-אז תמצאי, אני מתגעגע וגם הילדים.

ולסיפור הזה דווקא יש סוף טוב,
האבדה נמצאה מכורבלת בתנוחה עוברית בקצה הכי רחוק של התודעה.
איפה שאי אפשר לשמוע את הרעש מבחוץ, את הלעג,
את הביקורת, את הדרישות, רק היא עם עצמה.
וברגע שנהיה קצת שקט ומקור הרעש הורחק לבלי שוב,
היא קמה לאט ויצאה החוצה לחקור מחדש את העולם.
היא שברירית ופצועה אבל היא יודעת שלא תיתן לזה לקרות שוב
כי כל פעם מחדש תבחר בעצמה מעל כולם.