"היא לא מרגישה כל כך טוב."
"אני מבין."
"איתי היא לא מדברת. אולי לך היא תענה."
" אני אדבר איתה. היא בחדר?"
"כן".
תמיד הרגשתי שחדרים של בנות נעימים יותר. החדר של סתיו צבוע
בסגול ויש לה שני שעונים על הקיר.
"סתיו?"

המדריך אמר שלא חייבים לעשות הנשמה מפה לפה אם לא רוצים. בכל
זאת כולם עשו, חוץ מאחד שנגעל. גם אני עשיתי, וניסיתי לא לחשוב
על ששת הגברים שנגעו בבובה לפני.
אחרי שיצאנו סתיו אמרה לי שזו הייתה הנשיקה הראשונה שלה.

"סתיו?"

המדריך אמר שלרוב הנשמה לא מחזירה מישהו למצב הקודם, אלה רק
שומרת עליו יציב עד שמגיעים כוחות הצלה.

"סתיו!"
היא לא עונה.
אני ניגש אליה ומניח יד על בית החזה שלה. היא לא מגיבה.
אני מקרב את הפה שלי לפה שלה ומנסה שלא לחשוב על ששת הגברים
שנגעו בה לפני.
היא בוכה. אני תוהה אם זה נחשב סימן חיים. אני מפסיק.

"סתיו."
"מה."
"מה קרה?"

אחרי שסיימתי להנשים מגיע תורה של סתיו, היא מוציאה מגבון
אלכוהולי ומנקה את הפה של הבובה (קראו לה סאלי). כשהיא מתכופפת
להנשים אותה החולצה שלה נופלת קצת ואפשר לראות את עצמות הבריח
שלה ואת הקצה של החזייה.
אני רואה את ארנון מסתכל, ואני חושב שזה קצת מגעיל להסתכל ככה
על מישהו, בלי שהוא יודע.
ובכל זאת גם אני מסתכל.

אני רוצה לחשוב שלמרות מה שסתיו אמרה, אני הנשיקה הראשונה שלה,
ולא סאלי.

סתיו ואני שתקנו הרבה זמן. היינו רגילים לא לדבר. לפני שהגעתי
אליה, לא דיברנו במשך שנתיים. אבל עכשיו זה היה קשה יותר.
כשהיא נשמה, יכולתי לראות את החזה שלה עולה ויורד. עכשיו כבר
לא היה אכפת לי להסתכל.
היא הביטה בי. שתקנו ביחד ארבעים דקות. בסוף היא קמה. היא אמרה
לי תודה על זה שבאתי וביקשה שאני אצא.
שאלתי אותה אם היא בסדר והיא ביקשה ממני שוב שאני אצא.

כשיצאתי קיוויתי נורא שאחת הזקנות על קו 15 תתמוטט ואני אהיה
חייב לעשות לה הנשמה. קיוויתי שיהיה לה ריח רע מהפה ואני בכל
זאת אעשה לה הנשמה. ושוב 30 עיסויים. ושוב הנשמה. ושוב
עיסויים. ושוב הנשמה. ושוב ושוב ושוב עד שיגמר לי הכח בידיים.

אבל אף זקנה לא התמוטטה, ואני חשבתי מה שווה בכלל ההחייאה
המזדיינת הזאת אם היא לא יכולה להציל אף אחד.