זה סיפור קצר על פגישה מקרית, ששתי תכונות ישראליות משמשות לה
כרקע.
התכונה האחת היא הצורך לגור בקרבת אנשים הדומים לך. בין אם אתה
אברך, או טיפוס של שאנטי, פקיד או סתם מיליונר, תרצה ששכניך
יהיו כמוך. כך נוצרו להן השכונות ההומוגניות. באחת מהן התקבצו
להם פורשי זרועות הביטחון ובשכונה זו גם אני גר.
זר לו היה נוחת בשכונתנו, לא היה מוצא הבדל חיצוני בינה לבין
כל שכונה אחרת. אך אם אותו זר היה מטה אוזן לשיחות השכנים, היה
הוא מבין שבגילדה סגורה המדובר. ואולי לא היה מבין דבר מהנאמר.
ראשי תיבות לרוב פיארו כל משפט כמעין קוד פנימי. חיתוך הדיבור
היה סמכותי כשל מח"ט גם כשהמדובר היה רק בהכנת רשימה למכולת.
כל דובר היה נעמד ומניח את ידיו על מותניו בתנוחה פיקודית כמ"כ
הנואם לטירוניו. כל פעולה שיתופית, בין אם הדלקת מדורה או
בניית סוכה, כונתה "מבצע" לקראתו נאסף מודיעין שטח והוכנה
פקודת מבצע של  ממש. כך רגילים היו תושבי השכונה להתנהל וכך
היו הם רגילים שנוהגים בהם. כל אחד אחר, מבחינתם הריהו בבחינת
משתמט. ודאי תאמרו, מניירות ריקות, אך זה המעט שנותר לתושבי
השכונה מעבר צבאי מפואר, ובשרידים עלובים אלו נאחזו בכל כוחם.
גם בשכונה ביטחונית שכזו, התקיים מדרג. מעין דרגות בלתי נראות
שאדם נשא על כתפיו. דרגות המשקפות את התייחסות הסביבה אליו.
ברור שאם רמטכ"ל היה בוחר לגור בשכונה, היה הוא הראשון במעלה.
אלא שרמטכ"לים הדירו רגליהם מכאן, למעט רנסנס קצר לפני שנים,
כאשר רמטכ"ל לשעבר בחן אפשרות לרכוש דירת מגורים בשכונה. מיד
עלה מפלס הגאווה השכונתי. אותו זמן המילה "חיים" נשמעה בכל
שיחה. "מבחינת חיים עדיף ש...", "חיים חושב ש...". למרות שאיש
מהדוברים לא שוחח איתו מעולם, עצם ההתייחסות אליו בשמו הפרטי,
יצרה מצג שווא של קירבה והעלתה את ערכו של הדובר בעיני עצמו.
אבל חיים בחר לגור במקום אחר והשכונה חזרה לסדר המוכר במסגרתו
התנשאה מעל כולם דמותו של  יקי ברדוויל.
יקי זה נראה כמייצגו של הישראלי הגיבור. בלורית מתנופפת ברוח,
פנים רבועות עזות הבעה, סנטר מחורץ, עור שזוף, זרועות שריריות
המוצגות מתחת לשרוול מקופל עד קצהו. בריון קשקשים. מראהו הרשים
את נשות השכונה. ניתוחיו המאלפים ודיבורו הסוחף הפכוהו לדמות
נערצת בעיני הגברים. בבואו לבית הקפה השכונתי, מיד הייתה
מתקבצת סביבו חבורת מעריצים שינקה בצמא את דבריו.  
ולמה ברדוויל? על שום שלא נלאה מלחזור שוב ושוב על סיפור כיבוש
ימת ברדוויל במלחמת ששת הימים. איך הוא עם שמונה חיילים
וטרקטור שלל וצל"ש האלוף וכולי וכולי. מרוב שסיפר, דבק בו שם
הימה  עד שנהיו השניים לאיש אחד. לא היה אחד שלא שמח לארח את
יקי ברדוויל בביתו לאבטיח צונן בקיץ או לתה חם בחורף. ויקי היה
מדבר, ונואם ומנתח ומקנח בכיבוש ברדוויל וכולם היו יושבים מולו
מהופנטים. ואחרי שהלך היו הנותרים תוהים הכיצד זה לא מונה יקי
ברדוויל לרמטכ"ל. הרי הוא מתאים לתפקיד הרבה יותר מהרמטכ"ל
הנוכחי.
אתם יודעים כמה חשוב היה כיבוש ימת ברדוויל? חכו עד שתשמעו על
כך מיקי עצמו.
הגם שהיה איש רעים להתרועע, אפפה את דמותו של יקי הילה של
מסתורין. פעם ועוד פעם הגיעה  מונית ויקי היה נבלע בתוכה ונעלם
לחודשים ארוכים. אינספור פעמים נשאל לפשר היעלמויותיו והוא פטר
את השואל בחיוך רב משמעות. אבל שכניו ניחשו. תאמרו סוג של
תקשורת על חושית בין ישראלים, תאמרו ידע הנסמך על ניסיון צבאי
מוכח בשטח. הרי ברור שיש מילים שלא צריכות להיאמר. כל השכונה
הבינה שיקי פועל בשליחות האומה בעניינים שהשתיקה יפה להם. וכך
בכל פעם מחדש כשיקי עלה על המונית בדרך ליעד, כל תושבי השכונה
החזיקו אצבעות להצלחת משימתו ושישוב ללא פגע. וכל פעם שהיה
עולה שמו בשיחה, היו השכנים נדים בראשם זה לזה ושותקים כשותפי
סוד. הם התגעגעו וחיכו לו בסבלנות למרות שידעו שכשישוב, יאלצו
לשמוע שוב איך כבש כמעט לבדו את ימת ברדוויל. זו השכונה שלנו
וכזה הוא יקי.
משהכרתם, נעבור לתכונה הישראלית השניה המתמצית בשאלה "מה אתה
עושה כאן?". בעניין זה חשוב לדייק. אין הכוונה למצב שבו בעל
בית מעלה בבהלה את השאלה בפני זר חובש כובע גרב שנמצא מטייל
בסלון ביתו באמצע הליל. להיפך, הכוונה למצב בו אדם פוגש מכר
במקום בלתי צפוי. למשל, בשירות מילואים אתה פוגש את בן דודך
במחנה צבאי נידח ברמת הגולן או, חבר לעבודה צועד מולך בארץ
נוכריה. מעולם לא סבלת את בן הדוד ועם הקולגה לא החלפת מילה.
אבל כעת? תיפלו איש לזרועות רעהו, תטפחו על השכם בחום ומיד אחד
מכם ימהר וישאל "מה אתה עושה כאן?". לא חלילה בטון נוזף כי אם
ברוח טובה ובחיוך קטן. אם שניכם בני קיבוץ או מושב, התהליך
יתרחש גם אם תיפגשו באקראי בעיר גדולה בארץ. שוב תיזרק לחלל
האוויר השאלה האידיוטית "מה אתה עושה כאן". סליחה? ומה אתה
עושה כאן? אז אני עושה בדיוק אותו דבר. אם לך מותר אז גם לי.
ומה אתה מעיז בכלל לתחוב את אפך לענייניי. מה אנחנו, חברים?!
אבל לא עת היא זו לחשיבה רציונאלית כי הרי המוח נתפס בהפתעה,
שלא לומר תדהמה. וכדי לצאת מהשיתוק שאחז בו, המוח  נזקק לזמן.
וכדי להרוויח זמן ולהירפא, נותן המוח הוראה אוטומטית: שאל את
עמיתך שאלת סרק ריקנית שהתשובה עליה כלל אינה מעניינת אותך.
העיקר שתחלוף עוד דקה והמוח יתרגל למחשבה שבן דודך השנוא נמצא
באותו מחנה צבאי כמוך או שהרשע הזה מהעבודה מטייל בדיוק כמוך
עכשיו באמסטרדם. ואחרי שהמוח יתעשת, תברר פרטים חשובים. היכן
בדיוק מגוריו של בן הדוד במחנה, ומה מסלול טיולו של הקולגה. כך
תוכל לכלכל צעדיך באופן שלא תפגוש שוב מי מהשניים בזמן הקרוב.
כבר שמעתם מה עשה יקי עם טרקטור השלל שמצא ליד ברדוויל? לא
נורא, הוא מספר זאת טוב ממני.
א-פרופו "מה אתה עושה כאן", לא כל דיירי השכונה הם
"לשעברניקים". היו בהם גם אזרחים רגילים שבן או בת זוגם היו
פורשי הצבא. אחד מהם הוא אלברט. אדם פשוט, טכנאי במקצועו,
שנתפס בעיני שכניו כגוש פחם שנקלע לגינת ורדים. דעתו מעולם לא
נחשבה שהרי מיהו בכלל? סרח עודף שנגרר אחרי אשתו עד לשכונה. אם
יקי נחשב כשפיץ של הכובע הרי שאלברט נדמה לתחתית הסוליה. והנה,
למרות שאינו גנרל, גם לא אדמירל ואפילו לא קורפורל, דווקא
אלברט היה זה שהצליח לפתור את חידת יקי ברדוויל. וכאן בעצם
מתחיל הסיפור.
אז כבר שמעתם איך יקי עבד על המצרים עם הטרקטור שמצא? עזבו,
עדיף היה לשמוע את זה ישירות ממנו.
במסגרת תפקידו נדרש אלברט הטכנאי לטפל במכונות כרסום במפעלים
השונים ברחבי הארץ. לא מקצוע זוהר אבל גם זו פרנסה. באחד הימים
היה עליו להגיע למפעל בצפון הארץ. הוא נסע לפי הכתובת שקיבל
והגיע למתחם מגודר היטב. השלט הגדול בישר לו שזהו בית סוהר
"טלמונים". אלברט הזדהה בשער ונלקח למפעל הפועל בתוך בית
הסוהר. עשרות אסירים בבגדים כתומים עבדו שם. הוא ניגש למכונה
והחל מטפל בה כשלפתע קלטה עינו מרחוק פנים מוכרות. האמנם?
כבר סיפרתי לכם איך המצרים נעמדו בשורה מול יקי והניפו דגל
לבן? נו מילא, כדאי לכם לשמוע על כך ישירות ממנו.
כן, שם הוא עמד, לבוש במדים הכתומים, מנסה לשווא להסתתר מאחורי
ערימת ארגזים. אלברט עדיין לא היה בטוח. הוא החל צועד לכיוון
ערימת הארגזים וראה את הדמות הכתומה זזה ממקומה והולכת לכיוון
פינת האולם בניסיון להיטמע בין האסירים שעמדו שם. אלברט הלך
אחריו, צמצם מרחק ולבסוף תפס את ידו. השניים נעצרו. אלברט ראה
אותו מפנה פניו לעבר הרצפה בניסיון ילדותי לחמוק מזיהוי. הוא
היה אדום מבושה. כעת כבר לא ניתן היה לטעות. זה אכן הוא. יקיר
השכונה. עכשיו הוא נראה מפוחד משהו, כבלון שכל האוויר יצא
ממנו. לבסוף הוא הרים באיטיות את ראשו לעבר אלברט ושניהם
בתזמון מושלם שאלו יחדיו: "מה אתה עושה כאן!".
כבר שמעתם איך יקי נכנס עם הטרקטור פנימה לתוך ימת ברדוויל?
עזבו, עדיף שהוא יספר לכם, אם רק תצליחו למצוא אותו.