״מכריזים יחי המלך המשיח ומצליחים! לברכת הצדיק חייגו 9976״,
הוא קרא על שלט החוצות הענקי בכניסה לתל-אביב. מעולם הוא לא
היה קרוב יותר מדי לדת, אבל הימים עברו עליו קשים בשנה
האחרונה. הם הרגישו כמו עניבה שמהודקת חזק מדי על הצוואר, כזו
שחוסמת חלקית את זרימת החמצן למֹח וחורכת את העור כשאתה מנסה
לסדר אותה. בחורף הוא הרגיש שהקור דוקר אותו, כמו מחטים
קטנטנות של קרח שמנסות לחורר להן דרך ללב. בקיץ הרגיש כאילו
האויר הלח כבד דווקא עליו, חונק אותו בשכבות אינסופיות של אדי
מים. בסתו הפריעה לו השלכת ובאביב האלרגיות. ״עזוב אותך
מהשטויות האלה״, חבר שלו אומר ומגביר את המוזיקה באוטו, ״סתם
חרטא להוציא מאנשים כסף״. הוא יודע שזו חרטא, הוא יודע שמשקרים
לו. הוא לא אוהב שקרים; כשהיא משקרת לו הוא משתגע, לא אומר
מילה. בחיים לא מעיר לה. רק מהנהן כשהיא מדברת ומחכה לשניה
שתיפול, אז הוא יטרוף אותה.
אבל המחשבה על השלט לא עוזבת אותו, כמו מצוף בים
היא מרחפת מעל כל שאר המחשבות, מסרבת לטבוע.
כוכבית-תשע-תשע-שבע-שש. ארבע ספרות הקסם וכל הבעיות שלו יפתרו.
הוא רצה להאמין בזה, מאוד. הוא רצה לחשוב שיש כֹח עליון שיכול
לסדר אותו, אולי זוגיות, אולי כסף, אולי קודם כל יבקש שיפסיקו
לשקר לו. הוא מחליט לחייג, לוחץ על כל ספרה באיטיות, מחפש
הגיון בסִדרן. קול ממוחשב עונה לו והוא מנתב את דרכו לברכה,
כמו נחש אחרי עכבר. שלושים שניות וזה הכל, השיחה מתנתקת בלי
להיפרד, הצדיק עובר לברך מסכן אחר. והוא מרגיש מבורך. מבורך
כמו שהוא מעולם לא היה. חיוך קטן מתגנב לקצוות הפה שלו כשהוא
מניח את הפלאפון על השולחן.
אבל דברים לא משתנים. ומי יודע, אולי בכלל הם לא צריכים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.