אורות המתחלפים. צהוב, אדום, ירוק, כחול, סגול. מוזיקה מניעה
את רגלייך, אתה מכופף אותן ומיישר. היא מסתכלת עלייך. פניה
מוארות לרגע באדום, ואז בכחול ובסגול. הידיים שלה קפוצות
למחצה, אצבעותיה כאילו אוחזות בעט בלתי קיים. עינייה נעות, כמה
נאות עינייה. אלייך הן מביטות כעת. לא לעץ שמאחורייך, לא לזה
הרוקד מאחורייך. מעל ראשה, על המשמר, בגאון, תמיד, ירח שרק
לפני ימים מספר היה מלא. אורו תמיד שם, אך ניתן להכיל את עוצמת
השכל הפועל רק במבט ממושך. הוא לוכד אותך, כמו שלכד רבים
לפנייך. חבל ההזנה שלך לא נותק ממנו; לא כל עוד אתה שב להסתכל
אליו, לא כל עוד אתה מסתנוור מאורו. ומה יפות עינייה מתחתיו.
מה נאות רגליה היחפות. אתה תופס את ידה, נותן לירח לשלוט בידך.
מקרב אותה אלייך. מספיק קרוב, מספיק בשביל שרק האורות המתחלפים
יאירו את פניה, יעירו את פנייך.