כמו שאני מכבה את הסיגריה במעמקי אפלת בור המאפרה,
ואף-אחד לא מושיט אליי יד, אני בודד
יש לי אצבעות שמקישים על מקשים, וזה הכול
אפילו המוזיקה לא רוצה להתנגן
הם מציקים לי כל הזמן,
הם אומרים שאין לי זכות לבקש דבר
אני בן-אדם שט עם הזרם של הנהר האכזר,
וכל האבנים נחבטות לי בפנים
הם לא הורגים אותי כי גם ככה אני סובל
אחרת היו מורידים לי את הראש בכיכר העיר,
ועוד עושים פסטיבל סביב זה
כן, יש בן-אדם שכולם שונאים אותו משום מה,
וזה אני
אם יסתכלו סביב יראו שיש להם שונאים ואויבים גדולים ואכזריים
יותר,
שהרסו להם את החיים עד היסוד
ואני, מה עשיתי, מה כבר חטאתי
אני באתי לעולם, קטן ובריא ומלא תקווה ושמחה,
ועכשיו אני חולה ומצולק וחבול, שונא את הכול ומאוכזב,
ובוכה דמעות של ייסורים עמוק-עמוק בתוך לבי
כי זה העולם שהם הראו לי,
בו כולם מזיינים לכולם את הצורה
נולדתי בתקווה גדולה,
ועכשיו אני לא רוצה להיות כאן
זה מקום רע-רע ואכזר,
זה גיהינום עלי אדמות,
כי אנשים טיפשים הפכו אותו כזה.

אין תקווה, אין תקווה, לעולם
כולם יאכלו זה את זה עד קץ כל הימים
העולם הזה מקולל, מקולל!
זה בור שופכין של היקום הרוחני

כשאתה מזדיין לך בשקט, ומחכה - ומחכה,
שיהיה לך טוב
אתה מחכה כל החיים המזוינים שלך,
עד שאתה מת
ורק במותך טוב לך
שיאכלו את הגוף התולעים, שתבלע אותו האדמה,
הנשמה שהיא אני תלך למקום רחוק מ-פה וטוב יותר
לא רוצה להיות פה, זדיינו כולכם
הפכתם את העולם לגיהינום עלי אדמות בידיים שלכם,
בידיים שלכם!
טיפשים, כולכם.

יש אנשים שאוכלים את האצבעות,
והעולם ממשיך להסתובב
אני יושב על בלון גדול מ-משי,
ומפוצץ בועות רוחניות סגולות
אין לי מושג למה אני כאן, אבל אני חייל,
בצבא השם
ולפעמים הדמעות מרטיבות את הפנים,
אבל כל יום הוא יום חדש,
ולא נהפוך את מה שרע לרע עוד יותר
יש לי ידיים שמחבקות את הירח,
וראש מנצנץ בכוכבים
וכל העצב והאהבה דוחפים בי לעוד יום ועוד יום,
כשאני עושה ולא פוחד להכניס את ידי לגיהינום,
ולהיות במקומות שגיבורים גדולים חוששים לצעוד בהם
כי איך הם לא רואים,
העולם פרום לאורך ולרוחב, וכך גם החיים
ואני מרים רצועות חיים ועושה מהם צורות,
שאיש לא חשב עליהם קודם,
ואומר להם - תראו,
זה לא כמו שאתם חושבים

זה לא קל להיות פה, אני אומר,
אבל תפקחו את העיניים, ותראו את מה שמולכם
כי אין מקום אחר,
והעולם הרוחני הוא גם כן פה,
רק תראו
ותפשיטו את העולם מהצביעות והאשליה שלו.