אמרו לו שהוא כשרון מבוזבז
אז הוא הלך ושם בארגז
את כל השטויות שאמרו לו,
ארז את האגו, את הרצונות
חברים שלו ניפחו לו את התקוות
ולא היה להם אומץ לגלות לו,

שאמרו את זה בצחוק,
ככה עם החבר'ה,
שהכישרון שלו לכתוב זה כמו
בוז'י מה, נו האלה,
שחושבים שהם יותר שווים ממה שהם באמת,
חברי הכנסת, ושהאוזן שלהם מואסת,
ושהווסת שהיא אמרה לו שיש,
זה רק כדי שהוא לא יתעקש,
הוא לא ידע ולא ביקש,
אבל עכשיו בלב שלו יש אש.

אז הוא נסע לניו יורק,
שמע ששם יש כמוהו,
מזל שארז את החיתולים בארגז,
כי הוא השתין על עצמו אבל הוא לא
הפסיק, הוא רצה להספיק לטרוף
את החיים, או לפחות את העיר לשרוף,
אז ניגן קצת ברחוב,
ניסה לאהוב את מה שהוא עושה ולא לכאוב,
כי הוא רחוק מאלה ששיקרו לו
ואמרו לו שהוא מה שהוא לא,
רצה לגרום להם להתגאות
והם אוכלים את עצמם על השטויות,
לא רצו לשבור לו את הלב,
אבל אחרי ששום בית קפה לא נתן לו לפתוח את הערב,
והוא חזר הביתה בוכה ורעב,
הם פינקו אותו באלכוהול וניגנו איזה ג'אם כואב.

הוא תמיד היה הלוזר, האפס החנון,
איך הוא לא הבין שכשאמרו לו את המחמאות
הן היו כמו לתת כפפה אחת לדיונון?
הוא אכל את עצמו בלילות, רצה להתגאות
בעצמו, ובינתיים רצה להפסיק לראות,
את מה שהוא ראה שם, כשניסה לאכול את העולם
ואכל רק סרטים וזיעה ודם,
ניתק את הקשר עם כולם,
וכל היום בבית, מזיע כי חם,
הוא לא כישרון מבוזבז,
הוא לא יופיע עם מוניקה סקס,
הוא ירד אל העם, יעבוד כמו כולם,
ימלצר בבית קפה וכשימאס,
ייקח את הגיטרה וישיר מול משחקי הכס,
ישתה בקבוק לבד, ואם יקרה נס,
ומישהי תעלה בלי שטויות על הוסת וכאלה,
הוא ירים דגל לבן ויצחק ויגרש
ואחרי זה בלילה, שוב, על עצמו ירק אש.