היא עומדת על הגג ובוהה למטה, שיירות-שיירות של מכוניות
צפופות. בוקר וחם, אנשים נוסעים אל חיים אחרים. והיא למעלה,
מאמינה שאם תסתכל בהם מספיק חזק תצליח לעזוב אל העתיד. תצליח
לעזוב מכאן.
חם עדיין. רוח חצופה בועטת בה, הלאה אל המרפסת הריקה. כמה
כיסאות הפוכים. היא מחכה לו, שיבוא. או שתצליח ללכת אליו מכוח
מבטה.
הרחוב עמוס, מכוניות, אנשים. לכולם יש חיים. לה אין. החיים שלה
עוד לא הגיעו. היא מחכה להם על הגג, מחכה לו. הזמן חולף לאט.
לרגעים נעצר בעייפות. היא דוחקת בו והוא מסרב לה, משאיר אותה
לחכות.
הגג ריק אז היא מרשה לעצמה לשרוק, והיא לא תבכה. אולי אחר כך.
אולי קצת. היא מחכה לו. עדיין מחכה. אוטובוס עמוס צופר למטה,
נוסע לעיר אחרת. היא רוצה לקפוץ אליו, היא רוצה לקפוץ מעצמה.
לנסוע רחוק. להיות בחיים אחרים. מבטה חוצה אל העתיד, עוד קצת
מאמץ והיא תצליח.
מישהי עולה אחריה, שתי נערות משוטטות על רצפת הבטון המטונפת,
נועצות בה מבט מוזר. היא נכנעת, יורדת שתי קומות ונכנסת אל
החדר. אנשים יושבים, יש להם חיים. היא לא שייכת לשם. היא לא
שייכת לשום מקום.
היא מחכה, זורקת מבט נואש בשעון. חמש דקות חלפו, הזמן מתאכזר
אליה, והיא כל כך ניסתה להגיע אל העתיד.
הספסל הימני מהסוף, הכיסא הריק לועג לה. מוציאה מחברת ישנה,
כותבת מילים שיספרו לה כמה כאב כשחיכתה שכבר לא. היא לא תבין.
כשתהיה מאושרת, הזמן יעלים את הכול.
היא מחכה לרגע הזה. כותבת מילים לעתיד, מתחננת אליו שייקח אותו
אליה. והוא מסרב, תקיף ורע מדי. וחם לה. והלוואי והקיץ הזה
יאסוף את עצמו. הלוואי שהוא יבוא כבר.
יוצאת שוב, משוטטת נטושה במסדרונות השקטים. מישהי צוחקת בקול,
אנשים חיים את ההווה, והיא מחכה לעתיד. נמלטת אל הבלתי מושג.
הגג מחכה לה, חם ובודד. היא מצטרפת אליו. מישהו השאיר גיר לבן
מתגלגל בין הכיסאות. היא מנסה לצייר על הבטון, אבל ידיה בוגדות
בה. הלוואי שהוא היה פה. הלוואי שהייתה רואה אותו מתקרב.
הרחוב צפוף במכוניות, אנשים מעיפים בה מבט חטוף מלמטה, נקודה
קטנה וחסרת חשיבות בחייהם הטובים מדי. הזמן מסרב בתוקף לעבור.
היא שורקת שוב, שרה לעצמה בשקט. מתגעגעת עד כאב, חסרת אונים
בלעדיו.
הוא לא בא. גם מחר לא יבוא. היא לא שייכת לחייו. היא לא שייכת
לאף אחד.