מַארִי, הוֹ מַארִי,
הֲלֹא תִּזְכְּרִי אֶת אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר
שֶׁכָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְכַתָּב עֲבוּרֵךְ
מִבְּלִי דַּעַת פִּרְחֵי בִּכּוּרַיו
וְיִחֵל לְיָדֵךְ הַקּוֹטֶפֶת
פֵּרוֹת בְּשֵׁלוּתוֹ,
וְלוֹטֶפֶת רִקְּבוֹן אַחֲרִיתוֹ.

הֵן יָדַעְתְּ כִּי רוּחוֹ
מַמְתִּינָה לַךְ לַשָּׁוְא
בְּאוֹתָהּ תַּחֲנָה עֲזוּבָה,
מִבְּלִי גֶּשֶׁם לִמְחוֹת
אֶת אָבָק הַסּוּפָה
שֶׁחָדְרָה אֶל שָׁרָשֵׁי עֲצַבָּיו,
אֶל מַעַיְנוֹ הַנִכְזָב.

וְהִבְטַחַתְּ כִּי תָּבוֹאִי
בְּיוֹם מִיָּמִים,
אֲבָל אַתְּ שׁוּב חָמַקְתָּ
אֶל אַרְצוֹת הַמִּסְתּוֹר וְהַנוֹד,
אֶל מִקְסָם הַנּוֹפִים הַחוֹלְפִים,
כְּפַנְטוֹם רְפָאִים,
כְּעַלְעוֹל שֶׁחָלַף וְלֹא שָׁב.


נובמבר 2016

למירי תמרי