[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בני גל‎
/
לתמר אין צבע וצליל

סינתזיה, או בעברית עירוב-חושים, היא תופעה שבה גירוי
אובייקטיבי אשר נתפס באופנות חושים אחת מעורר גירוי באופנות
חושית אחרת.


"אז מה תרצו להזמין?"
הרעש היה בלתי נסבל בשבילי, פשוט מלחמת חורמה על החושים שלי,
פשוטו כמשמעו. לא רק הפטפוט הבלתי נפסק הזה בשולחנות לידינו,
זוגות זוגות כמו חיות בתיבה, מדברים את עצמם לדעת. כעת ישנה גם
את המלצרית הזו, עם הלבוש המוקפד שלה- חצאית שחורה צווארון לבן
נעליים קטנות שחורות, היה לה צליל דו רה מי של פסנתר, כאילו
שופן מנגן שם על הכלי המגושם והמיותר במרכז המסעדה.
אני מודה, אני אוהב את שופן, אבל לדחוף אותו לתוך מסעדה בתור
למצר מנגן- זה הרבה מתחת לרמתו. שנאתי את החושים שלי כמו שלא
שנאתי אותם הרבה זמן. הם לעגו לי, הפכו אותי ללעג ולקלס מול כל
האנשים הסובבים אותי, וזו לא הייתה הפעם הראשונה. לפני
שהתארגנתי לקראת הפגישה במסעדה, התפללתי שהחושים שלי לא יהוו
בפני תיל ממעיד, כפי שקורה תמיד, אך למרבה הפלא, תפילותי לא
התגשמו.
את המלצרית דווקא לא האשמתי בדבר, היא הייתה נחמדה מאוד, ולשם
שלה היה צבע אדום, בדיוק כמו המילה שמיים, המילה האהובה עלי.
בת הזוג שלי הצביעה על דבר מה בתפריט. המלצרית ניגשה אליה
ובחנה את העניין. לא יכולתי להקשיב כי הרעש באמת הפך לבלתי
נסבל. כיסיתי את אזניי בעזרת ידיי ובהיתי בתפריט על שולחן העץ.
מביט בהשתקפות שלי בכפית שהונחה שם כמתאבן פתיחה לאוכלי ברזלים
ופלסטיקים. אור המנורות החזק נתן לי חבטה מצלילו של טרומבון,
כאילו השמש חורקת מעלי, למרות שעכשיו לילה.
כשהייתי יותר צעיר והרבה יותר תמים, חשבתי שיש לי יכולת לטעום
את המנות רק מלהסתכל על התמונה, או אפילו מלקרוא את השם שלהן
בתפריטים. זה היה הגיוני לכאורה. המראה מגרה את הלשון ובלוטות
טעם מסויימות 'נדלקות' ויוצרות טעם שלכאורה היה אמור להתאים
בדיוק מושלם למראה המנה ולמרכיביה. אך החושים שלי, כתמיד, התלו
בי, והרעיון הנלוז החזיק בערך שתי מנות במסעדה, עד שלדאבוני
ולדאבון כולם הזמנתי סלט עם אנשובי בתור קינוח. הם סמכו עלי
ואני פישלתי, ובענק. היום, כשאני נזכר במקרה הזה, חיוך ירקרק
עולה על פני, ירקרק בדיוק כמו המילה מר.
האישה שלמולי פנתה אלי. היה לי מזל והסטתי את מבטי לכיוונה
בדיוק כשהסתכלה. ננערתי ממקומי והסרתי את כפות ידיי
מהאוזניים.
"ומה אתה רוצה?", היא שאלה. המלצרית והיא נראו כאילו קרמו קשר
נגדי, להעמיד אותי במבוכה בפני כל המסעדה. הלקורח הראשון
בהיסטוריה של הרשת שלא ידע מה להזמין.
"אה. אני אקח את הירוק הזה." מלמלתי.
המלצרית, שאחזה בעט ובפנקס, משחרת לטרף, שאלה בחוסר הבנה
מופגן, מופתע, "אתה התכוונת לסלט".
אילו באמת הייתי מתכוון לסלט, הייתי נחשב אדיוט גמור, והדייט
הזה היה מתפוצץ ממש ברגעים הראשונים לפתיחתו. אך אלו היו
החושים האלו, שוב.
"אה, לא, לא, סליחה, התכוונתי ל(הפעם הייתי צריך להתאמץ באמת
על מנת לקרוא  מה כתוב על המנה)טוסט כפרי, כן, טוסט".
"אוקיי, תודה רבה. המנות יגיעו בקרוב ממש". המלצרית חייכה את
החיוך המוגזם, השמור במיוחד ללקוחותיה המטורללים ביותר במסעדה.
כל הכבוד לי, התקבלתי למועדון.
אחרי שהיא הלכה, גם שופן הפסיק לנגן לי בראש, בדיוק כשהתחלתי
לאהוב את זה.
"מה את הזמנת?" השענתי את ידי על השולחן, מרפקים לפנם. זה נותן
תחושה לאנשים שאני באמת מתעניין במה שיש להם לומר לי.
"לקחתי את הסופלה שוקולד שלהם. אומרים שהוא ממש ממש טוב כאן".
היא גם השעינה מרפקיה על השולחן.
"מתחילה מהסוף?" שיגרתי לעברה חיוך ממזרי משהו.
"אה, דווקא לא, כלומר, זה לא שאני אגיע להתחלה, פשוט אני לא
רעבה". למילים שהוציא מפיה היה צבע חום בוץ.
הבטתי סביבי. אנשים ונשים, רק בזוגות, יושבים זה מול זו באותו
ערב אביבי חמים, כאילו מנסים לחכות זוג את רעהו. יושבים כמעט
באותה תנוחה, מזמינים את אותן המנות ואת אותו סוג היין- לבן-
מנסים בכוח להיות מקוריים. צוחקים באותן הנקודות בשיחה, שותקים
באותו הזמן, ומתעלמים כמו כולם משאר הזוגות. כוכבים כה דומים
שלא מביטים אלו על אלו. חשבתי לעצמי שמדובר בשיבוטים, או גרוע
מכך, בהבנייה חברתית שהשתרשה כה חזק בליבותיהם של האנשים עד
שאי אפשר לעוקרה, וכעת כל מה שנותר הוא לחקות את הקיים. המדריך
לאהבה מעולם לא היה כה פשוט ועם זאת כה משמים ופחות מקורי.
השיממון הזה עזר לי להתנהל עם היכולת שפיתחתי לעצמי עם השנים
ובזכותה למדתי לווסת ולהדחיק את החושים שתקפו אותי כל פעם בבת
אחת ולפזר אותם בתבניות. זה היה די חיוני, כי אם הגירויים על
המוח היו גדולים מדי ועוצמתיים מדי, כמו במקרה של הליכה
למסעדה, או סרט, או כל מקום ציבורי אחר כמעט, הייתי יכול
להקיא, או לאבד את שפיותי לכמה דקות, או משהו נורא אחר שכבר לא
יהיה בשליטתי.
המנות הגיעו מהר, טעימות, ובצבעים כחול, סגול, כתמתם אפרסק
וירוק זית. פשוט חגיגה של שיגעון ואיבוד הדעת מצבעים מעורבבים
בטעם ובריח ושופן שבא והולך, שואל אם הכל בסדר ואם הכל טעים
וחמים ובריא.
לסיום הזמנו כוס יין. אלכוהול תמיד היווה עבורי בעיה גדולה.
אלכוהול משמעו איבוד שיווי המשקל ושיקול הדעת, ואילו אני צריך
להיות תמיד על המשמר, אחרת ההתקפה תהיה גדולה הרבה יותר וסופר
נובה עתידה להתפוצץ לי בתוך הראש.
אבל הפעם חרגתי ממנהגי, בכל זאת דייט ראשון.
רחרחתי את היין וערבבתי אותו בתוך הכוס, מנסה לשוות לעצמי
תדמית של מומחה. היא הביטה בי בעניין, כאילו מחפשת דבר מה לומר
לי, דבר מה שקשור בי.
"תגיד, יש לך איזו בעיה?", לשאלה כזו ישירה לא ציפיתי. הנחתי
את הכוס על השולחן בעוצמה והיין כמעט ונשפך בצונאמי על המפית
הצהבהבה. הבטתי בה ישר בעיניים. עיניים כחולות שגרמו ללשון שלי
לטעום את המלוח ולאזניים שלי לשמוע גלים וקצף, כאילו קונכייה
הוצמדה לרקה שלי באלקטרודות.
"אני לא מבין למה את מתכוונת".
"ואני מבינה בוודאי", היה בה משהו קר פתאום, כאילו הגלים שטפו
אותי באמצע ינואר, גלים גבוהים עם רוח מערבית ערה, כמעט מציפים
אותי.
הצלחתי להחדיר בה מבט שואל, אך עיניה נחסמו, וממש יכולתי לראות
ולחוש בחומת ברזל עתיקה מפרידה בין מבטי למבטה. היא הסתכלה עלי
מבעד לחרכי הירי, ואילו אני לא הצלחתי להגיע אליה. החושים נדמו
לפתע. הריכוז כולו הופנה כלפיה, לפצח את מנעול השער הקבוע
בחומה.
"אתה כל הזמן מסתכל לפה ולשם, אחורה ולצדדים. אף פעם לא עלי.
גם לא דיברנו כמעט בכלל. זה נראה לך לגיטימי בדייט ראשון?"
היא צדקה. הייתי כל כך עסוק בלהרגיע את החושים שלי מלהתפרץ אל
מעל לפני השטח שלא התמקדתי כמעט בכלל ביצור ממין נקבה שישב
מולי כל אותו הזמן, מחכה לטיפת יחס ותשומת לב, שאני בטפשותי כי
רבה, לא נתתי.
"אתה נראה רדוף, כאילו קרה לך משהו. אין לי בעיה אם אתה לא
רוצה לספר לי, אבל אני קצת אתאכזב אם תלך כי אתה", היא נשמה
נשימה עמוקה, זמן מספיק כדי להתלבט אם לומר את המילים הבאות,
"אתה נראה בחור לא רע בכלל".
הופתעתי, אני מודה. להצלחה כה מרשימה לא ציפיתי כבר בניסיון
הראשון. אך הפתעתי נמוגה במהרה כשהבנתי שעלי לספר לה באיזו
שהיא נקודת זמן מדוע אני מתנהג כפי שאני מתנהג, וזו נראית לי
הזדמנות בלתי חוזרת כדי לספר לה. היא הציעה את הרעיון בעצמה
בלי לדעת אפילו איזה סיפור היא עומדת לשמוע.
"אני באמת רדוף", התקרבתי אליה, מסתכל לה ישר בעיניים ומדבר
בקול נמוך וחלש, כממתיק סוד. כל הצבעים והאורות והצלילים מסביב
התעמעמו. כל הנרות בשולחנות האחרים כבו בנשיפה ורק שנינו
נותרנו מוארים בריצוד צהבהב של נר שעווה יחיד, שתוך כמה דקות
יימס וייהפך לשלולית.
היא החזירה לי מבט שואל, שגיליתי שיש בו מעט, ממש שמץ, מן
הסקרנות. על קוצו של יו'ד זה החלטתי להמר עם כל הקופה הקטנה
שיש ברשותי. "אני רדוף על ידי החושים שלי".
המבט השואל המעורב בסקרנות הפכו למבט של הפתעה גלויה. פיה נפער
קלות, חושף שיניים צחורות. עיניה התרחבו, כמו כן האישונים,
שרוצות לקלוט עוד ועוד ממני. האזניים שלה התעוותו לרגע,
מכוונות את התדרים בדיוק לתדר של צליל דיבורי, בשביל לא לפספס
אף אות. הצלחתי לסקרן אותה, להפתיע אותה. חצי עבודה כבר
מאחורי. עכשיו כל שנותר הוא לגרום לה להאמין לי.
החלטתי לחשוף את כל הקלפים שהיו לי בידיים כבר במשפט הראשון.
זה בדרך כלל עובד טוב, כי נראה שאני משדר כנות, וכנות היא
המראה הכי חשוב ליצירת אמון במילים ההזויות שאני עומד להוציא
מהפה.
"יש לי סינתזיה".
"מה זה?" צליל קולה היה גבוה, כלומר לא רק שלא ידע מה משמעות
המילה, אלא גם לא הצליחה לשמוע אותה היטב. משמע, יש הרבה עבודה
שפרוסה לפני ואם ברצוני לשכנע אותה, עלי לעשותה על הצד הטוב
ביותר
"סינתזיה. כמו סינתיסייזר, רק בלי הסוף". צחקקתי, אך היא לא
הבינה, ועינה נותרו פעורות כפיה.
"זה בלועזית? זה מחלה? מה זה?", היא נרתעה ממני והכיסא שלה חרק
לאחור. אני ראיתי בעיניים שלה שהיא רוצה לקום וללכת. אם רק
תישאר, עוד חמש עשר דקות, לא יותר, היא תבין. ההבנה היא הקוד
לפתיחת המנעול לחיבה ולהעלמת תחושת הזרות.
"כן, זו מחלה. אני סובל ממה שנקרא בעברית ערבוב חושים. כל פעם
שאני רואה משהו, או שומע משהו, חושים אחרים משתלטים לי על המוח
וגורמים לי להתבלבל. אני יכול לטעום צלילים ולראות את הצבע של
המילים שאת מוציאה מהפה. זה אולי נשמע מגניב ומיוחד, אבל
תאמיני לי, את לא רוצה לחוות בחיים שלך דבר כזה".
הלסת התחתונה שלה צנחה עוד קצת מטה. כעת, השלב השני בשיטה שלי,
לאחר חשיפת הקלפים המוחלטת, כשלא נותר לי עוד דבר להסביר, הוא
לחכות. לחכות שקשרי הנוירונים במוח של האדם שלמולי יתמלאו
בחשמל ויעבירו את המטען הלאה והלאה, מהאזניים לחלקים במוח
האמונים על השמיעה, על הניתוח, על ההבנה ועל הזיכרון לטווח
הקצר.
סיפרתי את סיפור המחלה שלי מאות פעמים, לידידים ולידידות,
לחברים מבית הספר ומהצבא, לקרובי משפחה רחוקים, ושום דבר לא
היה שונה מפעם לפעם. הדבר היחיד שהפתיע אותי לגלות כל פעם מחדש
הוא עד כמה האנשים דומים אלו לאלו בתגובותיהם ובשאלותיהם.
כאילו כולנו מחוברים למעין מוח כלל אנושי עצום שמוריד לנו
פקודות מאי שם ברקיע. מה לשאול, איך לפקוח את העיניים, אך
לפתוח את הפה בהפתעה, איך למצמץ בחוסר אונים כשהקליטה של
המילים שלי לא עברה היטב בשכל. הכל צפוי והרשות לאדם להגיב
כרצונו אינה נתונה כלל.
"רק רגע, איך אמרת שקוראים לזה קודם?", היא שאלה לבסוף. לפי
השאלה ששאלה הבנתי שמדובר באגוז קשה לפיצוח. אני אצטרך להסביר
לה עוד פעם את הכל, ואולי גם פעם נוספת אחריה.
"סינתזיה, זה מה שאמרתי, זה השם הרשמי של המחלה בלועזית, משמעו
סין- ערבוב ותזיה, כמו תזיס- חושים. בעברית זה נקרא ערבוב
חושים. כמה פשוט ככה הזוי". חייכתי במשובה מהבדיחה של עצמי.
היא לא צחקה, כמובן. אף אחד לא יהין לצחוק מדבר כזה. מתי מעט
מאלו שסיפרתי להם הגניבו חיוך, כשחשבו שלא ראיתי. גם המבוגרים
יודעים שמדובר במשהו מוזר ונדיר מאוד, שלא נתקלו בו בעבר
מעולם, אך השכל המבוגר שלהם פוקד עליהם לא לצחוק על אנשים
חולים או נכים. זה טאבו. לא משנה עד כמה המחלה או הנכות משונה
ולא שכיחה.
חיכיתי עוד קצת, עד שאמרה את המשפט השכיח ביותר אצל כל האנשים
ששמעו את הנאום שלי על המחלה.
"הו, אני מצטערת".
"אין לך על מה להצטער. לא את גרמת לי לחלות ולא את זו שסובלת".
הסתכלתי על פיה מתעוות לחיוך קל.
"וזה באמת נכון? אתה לא מנסה לעבוד עלי?"
"הכל נכון, אני מדבר איתך בשיא הכנות, ואני לא מספר זאת לכולם,
זה רק בגלל שגם את", לקחתי נשימה עמוקה, "נראית כמו בחורה לא
רעה בכלל".
היא צחקה והרצינה מיד.
"תוכיח לי".
"איך בדיוק?"
"איזה צבע יש ל", היא השתהתה, מחפשת בעיני רוחה אחר מילה
מתאימה לומר, איזה חפץ שקיים ביקום שבאמצעותו תוכל לבחון אותי,
ואולי גם להכשיל אותי.
"למילה ירוק".
"סגול חציל. זה קל".
"ולמספר שבע?"
"תכלת רקיע".
ותגיד, איזה טעם יש לטוסט הכפרי?"
"טעם חלש ובהיר מאוד, כאילו מישהו הנמיך את המוזיקה. האמת שאני
אשמח להחזיר את המנה הזו".
"ואולי אתה סתם ממציא?" היא נעשתה חשדנית לפתע פתאום.
"זה החיסרון במחלה שקיימת רק בתודעה הסובייקטיבית שלי ולא
נראית לעין, אולי חוץ מהמראה הרדוף שלי. עלייך להאמין לי".
פשטתי את כפות ידי, כמודה שאין לי מה להסתיר. אני חף מפשע.
"תגיד, כשאתה מסתכל עלי, איזה צבע אתה רואה?"
"אדום, אדום ארגמני מבהיק כמו טיפת דם על עלה כותרת של ורד שצף
בכוס היין הזו", אחזתי בכוס והבטתי בה. צל חלף על אישוניה
התכולים, קמט עיוות את מצחה ונעלם.
"סליחה אם שכחתי, ואני מקווה שתמחלי לי על טעותי הפטאלית, אך
שכחתי את שמך".
היא הרצינה לפתע והסיטה את עיניה ממני בשתיקה. היא התרוממה
מכסאה כמעין חותמת סיום על ספר, רומן בן דף אחד.
"שלומית, קוראים לי שלומית".
היא לקחה את התיק הקטן שלה ויצאה בטפיפות קטנות ומהירות בנעלי
העקב שלה, החוצה אל האוויר הצח והפתוח. אל הכלום שבחוץ, רק
להתרחק ממני.
לא רדפתי אחריה. רק הידקתי את החותמת שנעלה את הדייט היחיד
שלנו.
דרך משונה וקצת וולגרית להראות שהיא לא רוצה בי. הייתי מבולבל
מעט. היא נראתה כמתעניינת באמת ובתמים במצבי, ולא הצלחתי למחוק
מראשי את ההקלטה שלה אומרת בבת צחוק רציני שאני בחור לא רע
בכלל.
כאילו בשביל לזרות מלח על פצעי, המלצרית, שגם השם שלה היה
אדום, זו עם השופן, חזרה ושאלה אם לנו טעים.
היא נעצרה באמצע המשפט וכשראתה את מה שנעשה כאן היא חייכה
לעברי בריח של בושם זול ושאלה אם אני רוצה חשבון.
אמרתי שאשמח והכל היה טעים חוץ מהטוסט, כלומר מנה אחת מתוך
שתיים. רציתי לברוח מפה כמה שיותר מהר. המקום השרה עלי לפתע
כבדות מרדימה, כאילו החדירו לי סם לתוך הפה, או דרך האוזניים
או העיניים. לא יכולתי לדעת באמת.
עד שחזרה להביא לי את כרטיס האשראי, הרשיתי לעצמי לדגום את
שאריות הסופלה. הוא באמת היה טעים וסמר את השיערות על זרועי,
כאילו מישהו העביר את אצבעותיו על זרועי.
'חורף' של ויואלדי התנגן ברקע, ולא ידעתי אם זה באמת בוקע
מאיזה שהוא טייפ נסתר אי שם במסעדה או שזו עוד אשלייה של
חושיי.
כשהמלצרית הושיטה לי את כרטיס האשראי, לחשתי לה, רגע לפני
שהסתובבה
"תודה על שופן".
ברגע לפני שיצאתי מהמסעדה הייתי יכול לראות את הבלבול ואת חוסר
האונים על פרצופה של המלצרית. סובבתי את גווי לדלת הפתוחה
והלכתי משם.
ולא, לא שיקרתי שראיתי בפניה ובשמה את הצבע האדום, שכפי שאתם
מכירים אותי, הוא הצבע האהוב עלי.
אך מן הדברים הידועים הוא שאין אדם יכול לסמוך על חושיו.
 
המשפט ההוא, שהרצתי בראשי פעם אחר פעם לא מנע ממני מלהיכנס
למרה שחורה. כשאדם בעירוב חושים נכנס לאותה תקופה דכאונית
בחייו, דבר שאינו מן הנמנע כלל, שונה הדבר מאדם רגיל הנכנס
למרה שחורה. הצבעים פתאום איבדו מחיותם. הצלילים איבדו
ממתיקותם והטון של הטעמים ירד ונעשה צורם, מזוייף, כאילו נגן
כינור בשיעורו הראשון מנסה לפרוט בקשתו על מיתרי לשוני ללא
הצלחה.
הסתובבתי בין עשרים הקירות שבביתי, מתהלך בין חדר לחדר בחוסר
מעש מופגן, מביט מדי פעם מבעד לחלון, אל השמיים שלא היו כחולים
כבר תקופה ארוכה, אלא בצבע פנינה שרבי.
שחזרתי לעצמי בבהירות פעם אחר פעם את מהלך הפגישה, כל פעם עוד
חוש סורר מוסר מהרשימה, ועדיין לא הצלחתי להבין את פעולתה
האימפולסיבית של שלומית. לא הצלחתי לקלוט האם מדובר בתגובתה,
הלא מידתית בעליל, לעובדה שלא ידעתי מה שמה, או שמדובר בדבר מה
שאמרתי קודם לכן, או בתגובה של פחד טהור למחלה שלי. אולי היא
חשבה שאני משתמש בסמים, שאני נרקומן עד כדי כך שאני יכול לטעום
צבעים ולראות צלילים.
אני מוכרח להודות שלמחלה שלי יצא שם רע בעקבות כמה מכורים
לסמים שבהתקף מאניה אחד דיווחו שהם רואים את כל מספרי השלוש
בצבע ירוק ובכל פעם שהם רואים מישהו הם יכולים לשמוע בראש שלהם
מוזיקה אחרת. אני לא שולל את ההשפעה של הסמים על העניין,
שיכולה להיראות כתופעה זהה. אך אני יכול לומר בהצהרה ברורה
שהסינתזיה שלי היא תוצאה של כשל גנטי, ומעולם לא השתמשתי
בסמים.
אם כי שקלתי לנסות רק פעם אחת, בשביל לבדוק אם זה מגביר או
דווקא מחליש את התסמינים החושיים שלי.
נעשיתי ציני וסרקסטי אף יותר מבעבר, דבר שהרגיז את אמא שלי.
אמא שלי היא אדם תמים, צבע תכלת רקיע, כמו המספר שבע ועוד כמה
מילים ובכל פעם שאני שומע אותה הסימפוניה התשיעית של מוצרט
מתנגנת לי בראש, אולי זה בגלל שהיא אישה כל כך דרמטית ועושה
עניין מכל קוצו וגרגרו של עניין. וכמו אדם מאמין לתפארת, אמי
תמיד חיפשה מזור למחלתי, אפילו שכל הרופאים שבדקו אותי, החל
בנוירולוגים וכלה בפסיכולוגים, הבהירו לה חד וחלק שאין אפשרות
לרפא אותי ואצטרך לחיות עם עירוב החושים שלי למשך שארית חיי.
אם כי גם אני, בסתרי לבבי, קיוויתי שאוכל להימלט מה'מתנה'
שנפלה עלי משמיים. במסעותי הרבים בשנות צעירותי והתבגרותי
המוקדמת, שכל מטרתם הייתה למצוא איזה אדם מבין ובר לבב ודעת
שיכול לפתור אותי מהמחלה. אך אמונה עיוורת בדבר שברור לכל
שאינו יכול לקרות, לא משנה כמה תפילות אתפלל או לכמה רופאים
אלך, יכול להוביל אותי לאנשים שזה בדיוק התפקיד שלהם- להחדיר
בי עוד יותר את אותה אמונה בבלתי אפשרי, במולפא ממני. אנשים
שהכירו אותי די זמן וירדו לסוף דעתה המעוות של הסינתזיה, שיערו
לעצמם שאני דווקא די נהנה מהמצב הקיים, כאילו שיש לי כוחות על,
כוחות על חושיים. שביכולתי לראות את הנסתר, להבין את משמעות
החיים המסתתרת בשטחים המתים הללו שבין הראיה והטעם, השמיעה
והריח, מעיני האנשים הנורמלים, שבפני כונו 'הנחותים', כאילו
אני איזה יצור נעלה, נשגב, חייזר שבא ללמד את המין האנושי
דברים שמעבר להשגתו השכלית. לא אהבתי זאת ולא רציתי זאת.
לדידי, כל עירוב החושים הזה היה סתם מעמסה, שהמשמעות היחידה,
אם בכלל, היא סובייקטיבת בלבד. רק אני מודע לה ורק אני סובל
ממנה. ניסיתי להסביר זאת לאנשים שונים ומשונים, חלקם עם קוקו
כסוף בקצה השיער וחלקם עם כיפה שחורה או לבנה על הראש, תמיד
גדולה עד כדי כך שכיסתה את כל השיער חוץ מפס אחד קטן.  אלו,
הנוחים להשפעת האמונה, מצאו אותי בתור הוכחה לקיום האל, או
הבודהה, או ישות תבונית טרנס-אקסטריאלית. אני! אני הקטן, בסך
הכל בנאדם אחד, עם פגם תורשתי מולד, הפך בעיני קהילות של
משוגעים- בעיני- אחרים לסימן, למופת מכוח עליון בלתי ידוע.
בקשו ממני לתעד ביומנים מה אני רואה וכיצד אני מרגיש בכל שניה
ביום. מחברות על גבי מחברות מילאתי בפקודתם. הייתי שבוי
בקונספציות ובקונספירציות שלהם. בתחילה האמנתי לכל מילה שיצאה
מפיהם. התרחקתי מהחברים, מהמשפחה, התבודדתי במדבר, סדרות
מספרים צבעוניות התגבשו כיש מאין מתוך האוויר הלוהט. 1, 35,
79, 48, 23, 67, 5 סדרות אין סופיות ששרבטתי במחברותיי. לא
האמנתי שחוקרים בעיני עצמם מנסים לפענח את סדרות המספרים
שכתבתי, לפענח את משמעות הצבעים לכל מספר, לכל מילה, את
משמעותם של הטעמים לכל צליל, מדוע צליל הפסנתר מתוק בעיני
ואילו צליל הגיטרה החשמלית חמוץ, ובאותה מידה של יהירות ניסו
לבחון את משמעות הצלילים של הטעמים, ובאותה מידה של הצלחה,
נכשלו כישלון חרוץ. לא עזרתי להם במאום, וגם לא ניסיתי לעזור.
לאחר שלוש שנים הזויות ומוטרפות שכאלו, הם עזבו אותי לנפשי, כל
השרלטנים למיניהם ולסוגיהם, ופשוט שכחו מקיומי, ובכריזמה שלהם
הצליחו לשכנע את קהל המאמינים שצברו לעצמם בזכותי, שאיני אלא
זיוף, שאני נביא שקר, ועוד כהנה וכהנה האשמות ומענות שונות
ומשונות. לא טרחתי אפילו להגיב להם, ותביעה בבית המשפט על
הוצאת דיבה גם תגזול זמן וגם הכסף שבצידה לא מובטח. העדפתי
להוריד פרופיל, לחיות חיים של אדם רגיל, עד כמה שאפשר, ולדכא
את יצרי החושים שלי, שבעקבות החופש שנתתי להם באותם שנים, פתחו
חיים משל עצמם, ונרקמו בשילובים משונים עד מאוד, שלעיתים,
ואולי היה זה רק צירוף מקרים, גרמו לי לבחון מחדש את שקריהם של
הנביאים והמכשפים שניכסו אותי לעצמם.
היה זה בעת נסיעה ברכבת, בקו המוליך ומביא בין עיר הבירה לבירת
התרבות והמסחר. רציתי לחזות במקצת מחומות העיר העתיקה, שנבנו
לגובה, לשבת על ספסל בהר בין עצי הזית ולחזות בפלא. קיוויתי
שאולי מעשה זה שלי ישקיט את מבול הגירויים שחושיי הנחיתו עלי
מדי יום ביומו.
על אותה רכבת, לאותו הקרון בו ישבתי אני, בולס כריך עם חביתה
תוך כדי בהיה בנוף, נכנסו קבוצת נזירות. זיהיתי אותן תוך רגע
לפי לבושן הזר, שכל כך נראה נדיר באזורנו. הן היו ארבע, כולן
לבושות בשמלה שחורה ארוכה ארוכה, שכיסתה את הנעלים, קצות
השרוולים והצאוורונים היו לבנים, ושרשרת הצלב הייתה זהובה.
ארבעת הנזירות התיישבו לידי, בצידו השני של המעבר היה מושב ריק
לחלוטין, בדיוק מתאים לקבוצה של ארבעה.
ברגע שעכוזיהן נגעו במושב הבד הכחלחל, שמעתי את המיסה בסי
מינור של באך. מעולם לא חשתי בתיאום כה מושלם בין המראה שניצב
לנגד עיני לבין האשליה של החושים. כאילו המשמעות הנסתרת שאותה
ניסו כל הזמן למצוא, ללא הצלחה, התגלתה במקרה לחלוטין, במפגש
עם קבוצת נזירות שעלתה לרגל לקברו של אדונן שקם לתחייה.
המשכתי להביט בהן. מצד אחד לא רציתי לאבד לנצח את הרגע המופלא
שנוצר, רציתי שיימשך עוד ועוד, ללא הפסק, ומצד שני לא היה לי
נעים אם הנזירות יגלו שאני בוהה בהן כך. לא נראה לי שהן היו
מפרשות זאת באופן חיובי.
המשכתי להסתכל עליהן, מנסה לא לאבד קשר עין, והמיסה של באך
המשיכה להתנגן ולהזדמר בראשי בתיאום מושלם עם המחזה. זו הייתה
הפעם הראשונה שבירכתי במחשבותי את הכוח העליון, הפורס המאז'ור,
לא משנה איזה מהן, על שנתן לי את הסינתזיה. זו הייתה חוויה חד
פעמית וממש חשתי כיצד ליבי מתרחב ומתמלא במשהו שרק אחר כך
הבנתי שהוא אושר, עונג צרוף ומושלם, ללא כחל, שרק ופגם.
אך כשאחת מהן הביטה בי, הכל נפסק. חשתי כאיו כנפיי קוצצו
ונוצותיהם הושחתו. המוזיקה הייתה לאין, כלא התקיימה מעולם בתוך
ראשי, ומראה פניה, עיני שקד ושיער חום שבצבץ בקצותיו מעבר
למטפחת הלבנה שכסתה את הראש, לא העלה בי שום גירוי אחר, לא
צבע, או צליל, או אפילו טעם או ריח. הנזירה הצעירה הייתה נאה
מאוד, אך זה לא הצדיק בשום צורה שיתוק כה מוחלט של החושים. כל
מה שנותר היו ארבע נזירות, שאחת מהן הסתכלה עלי, מאחוריהן,
מבעד לחלון, נוף חולף במהירות של רכבת ומעבר לכך שקט. כאילו
התרחשתי והתעוורתי בו בזמן.
לא היה שום דבר מעבר, בלון האשליה פוצץ באבחת סיכה, בקלות כזו
אפשר לנצח מחלה גנטית. לא הבנתי כיצד הדבר אפשרי. הסטתי את
מבטי ממנה, לעבר הנוף בחלון. התמקדתי בעץ יחיד שניצב במרחק,
מעבר לגבעה אחת, ועלה באפי ריח חריף של מחטי אורן ואצטרובלים.
נשמתי לרווחה, עדיין יש לי סינתזיה. זו כנראה טעות, או סתם
אשלייה. אשלייה שאין לי אשלייה חושית. צחקקתי לעצמי ולא שבתי
להסתכל על קבוצת הנזירות כי הרגשתי שכבר הגזמתי בחטטנות למראית
עין שלי.
ועם כל זאת, לא הצלחתי להוציא לעצמי מהראש שיש שם איזו אישה
שהמחלה שלי לא יכולה לה. לא האמנתי שזה יכול לקרות. איך אנשים
שאני לא מכיר, וזו הפעם הראשונה בחיי שאני פוגש בהם, יכולים
להשפיע יותר מנוירולוגים ופסיכולוגים ידועי שם בארץ ובחו"ל?
הדבר הזה נשגב משכלי. קול אחד אמר לי- אל תחקור במופלא ממך,
תשאיר את זה בתור סיפור קטן, אנקדוטה קטנה לספר למכריך,
שיופתעו בוודאי למשמעו. אך היה זה רק קול בראש בשביל
הפרוטוקול, שבבית המשפט יוכלו לומר שהייתה התנגדות, גם אם
יחידה וחלשה. הקול השני גבר עליו בהרבה וממש צעק בבקשתו ממני
שאלך ואעקוב אחר הנזירות הללו, לשאול על פשרן, לתהות על קנקנן.
להבין מדוע זה קרה דווקא לי, מדוע דווקא עם הנזירה הזו, ושוב
פעם, הרצון העז הזה להבין מתוך כך את המשמעות. אותה משמעות
ארורה שנתפסת כל פעם בתחנות חיי, כאש בבגדים, ולא מרפה לעולם.
בדיוק כפי שאנשים חשבו שאני מקורה של המשמעות, כך גם אני תר
אחריה, ללא פנסים ואותות משמים, אלא סתם כך, במקרה. המקרה ועוד
מקרה ועוד כמה והצירופים ביניהם יוצרים בעיני את המשמעות. אך
המשמעות היא עדיין כתב חידה. הכתב אמנם נמצא, אך כעת יש לפענח
אותו, להבין במה מדובר. ואולי מדובר בשקר, או באמת לאמיתה. את
זאת לא יכול הייתי לקבוע בשום אפשרות ובשום צורה מכל הצורות
שאנסה לעשות וליצור.
עם מחשבות אלו ירדתי בתינה הראשית בעיר הבירה. כבר במקום כזה,
הרחוק עד למאוד מן החומות העתיקות, הרגשתי בשינוי האוויר, ותוך
כדי כך גם בשינוי האווירה. אוויר הרים צלול, כצליל הכינורות
שהתנגן במוחי, נגינה מרגיעה, עתיקה משנות דור. כל שראיתי כעת
היה צבע לבן והמספר שמונה, כאילו צף בחלב.
תרתי במבטי אחר ארבע הנזירות, שנראה היה כאילו הלכו משם למקום
בלתי ידוע, או אף יותר הגיוני מכך, נבלעו בתוך האדמה. התיישבתי
על ספסל בגבול תחנת הרכבת, שנראה כניצב על צלע הר, שכלי עבודה
כבדים חסכו לאלוהים עבודה ושיטחוהו לטרסות רחבות וארוכות,
שעליהן נבנו מגדלים ומרכזי קניות. מתחתי, במורד המדרגות, היה
גן שעשועים קטן, ממש בתחתית העמק. היו שם נדנדות שתיים ומגלשה
אחת. מבטי עבר אל צלע ההר שלמולי, מנוקד כצפיפות באורן, מחטיו
ואצטרובליו, נקודות ירוקות שהלכו וקטנו עם גדול המרחק ביני
לבינן.
ועל הפסגה, היכן שהנקודות נעשו כה צפופות וכה קטנות עד שהפכו
לקו, ניצבה כנסיה. מבנה גדול, מתנשא כלביא על עצי האורן, כובש
אותם, צלב עץ בראשו.
ידעתי ששם אמצא את הנזירות.
העלייה בשביל החצץ הייתה קשה. לא הייתי בכושר והשרב, המהול
במחסור במים, לא הוסיף ברכה למצב.
כשנקשתי על דלתות הכנסייה, שלא ידעתי אם למעשה הייתה מנזר,
שהרי היו שם אך ורק נזירות, הייתי מותש ומכוסה זיעה ואדום
כולי.
כשנכנסתי, הדבר הראשון שעלה בידי לעשות הוא להתעלף.
רק כששפכו עלי מים התעוררתי מחוסר ההכרה, לא הבנתי את אשר קרה
אותי והמחזה של עצמי מכוסה במים מעורים בזיעה ומעלי קבוצת
נזירות, לא היה נעים כלל וכלל.
המבוגרת שבין הנזירות, פנים מקומטות מרוב שנים שביצבצו מתוך
צווארון לבן וכיסוי ראש שחור, שאלה אותי בעברית משובשת במבטא
יווני מה אני מחפש פה.
אני מחפש פה ארבע נזירות שהגיעו לכאן ברכבת לפני שעה בערך.
ההתנשפויות קטעו את רצף דיבורי והייתי צריך לחזור על דברי
לפחות עוד פעמיים כדי שהנזירה הזקנה תבין.
ציפיתי שהיא תשאל בשביל מה אני צריך אותן, אבל היא במקום זאת
אמרה לי לחכות כאן ואצה רצה בצעדים טופפים קטנים אל פנים
המנזר.
כשהתיישבתי על דרגש עץ בקצה האולם, הבנתי למה התעלפתי. המקום
היה גן עדן לגירויים חושיים. הקירות היו לבנים כולם, כה צנועים
יחסית לכנסיות, שדרך קבע מלאים בתמונות ובאיקונין של קדושים
ואירועים משתי הבריתות- הישנה והחדשה. אך הקירות כאן היו כעין
קנבס ריק, שרק חיקה לאדם כמוני שימלא אותו בצבעי הקשת כולם ואת
חלל האולם בצלילי עוגב שיימצאו רק בתוך ראשו.
החפץ היחיד שהודה שמדובר בכנסייה הייתה בימה ועליה חמש נרות,
שלא דלקו, ומעל הבימה צלב גדול, כנראה אף יותר גדלו מהצלב שעל
צריח הפעמון.
בדיוק כאשר סיימתי להשליט חזרה את הגיוני על חושיי המשתוללים,
הזקנה חזרה עם אותם ארבע הנזירות, שנראו נדהמות שגבר כמוני
מחפש אותן.
מבט שואל היה על פניהן.
ושם, נחבאת מאחורי מטפחתה של אחת הנזירות, כאילו ידעה שמדובר
בה, ובה בלבד, הסתתרה הנזירה הצעירה, זו שסכרה את שטף זרמת
החושים שלי.
אותה אני צריך, אמרתי בנחישות והתבוננתי בה. היא הסיטה את מבטה
ממני.
לא! אותה לא! היא מחוץ לתחום בשבילך! חמשת הנזירות סביבה צופפו
את עצמן כחומה בצורה בפני, מגינות עליה מפני, ואולי בעצם
כולאות אותה. לא הבנתי מדוע, מדוע דווקא היא.
היא מקרה מיוחד, קצבה המבוגרת ביניהן בפסקנות ותוך רגע או שנים
ראיתי את דלת העץ הכבדה של המנזר ננעלת בפני. יותר לא אוכל
להיכנס. זאת ידעתי.
אך לא אדם כמוני יוותר כה בקלות. לא עליתי את ההר הזה והתאמצתי
כל כך, עד כדי עילפון, בדרך העולה הנה, בשביל לרדת בחזרה ללא
תשובה בין ידיי.
חיכיתי, לא היה לי לאן ללכת ולאן למהר. לא הייתי כאותם בני אדם
שזמנם קצוב בכל יום וחייבים לסיים את משימותיהם בעת מוגדרת, פן
יקרה אסון ויחריב את מגדל הקלפים, את שורת הדומינו הארוכה שבנו
במשך כל חייהם. הכל בגלל טעות קטנה בתזמון.
חיכיתי, מענג את נפשי בצליל הרוח הנושבת ובצבעה הוורדרד-תכלת,
שכמעט ולא נראה. פעמון המנזר צלצל, בתיאום מושלם עם צלצול
פעמוניהם של כנסיות ומנזרים אחרים בכל רחבי העיר, קריאותיהם
למיסת הערב מהדהדים בצלעות ההרים, מניחים עלי שמיכה של רוגע
ושלווה. ידעתי כי גם אם לא אמצא לעולם אף משמעות, טוב לי כך,
בדיוק כך, כשהשמש הנוטה מערבה מרפרפת על פני בין מחטי האורנים,
והציפורים מקשקשות את קשקושיהן והתנים מתחילים לנהום וליילל.
הערב רד. אור יחיד, כמדומה לי עששית, נדלק מחוץ למנזר, מאיר את
הדרך שהחשיכה. צליל רכבים יחידים על האספלט נשמע על הכביש
במרחק, ממנו הגעתי לפני שעות מספר.
ואו אז, כשחשבתי לעצמי שאולי בכל זאת כדאי שאתחיל לחזור, שלא
אפספס את הרכבת האחרונה החוזרת העירה, צליל נעליים החורקות
בחצץ נשמע מאחורי.
היא דיברה קודם, עוד לפני שהסתובבתי לראותה.
"אתה חיפשת אותי, נכון? למה חיפשת אותי?" קולה לא היה מאשים
כלל וכלל, להפך, הייתה זו סקרנות לשמה, ואולי איזו הקלה
מסויימת הייתה בנזירה הצעירה, כאילו קיוותה כל ימי חייה כאן
שמישהו יחפש אותה וימצא אותה.
לא ידעתי מה לענות. להתחיל את הסיפור מנקודת מבטי, כיצד שאני
ראיתי את המפגש הראשון ביננו ברכבת, יהיה לא מובן לה כלל. זו
חוויה סובייקטיבית שלי, שרק אני חוויתי, וזר לא יבין אותה, גם
אם ינסה וישתדל מאוד. ומצד שני, להתחיל את הסיפור מן ההתחלה,
מאותה בראשית ברא האלוהים אותי, עם הבעיות שלי ועם המחלה
המשונה שלי, נראה לי לא נכון באותה המידה בדיוק.
אז כל שנותר לי הוא לשתוק, ולקוות בכל ליבי שבין מהנצנוץ בעיני
את כל הסיפור כולו, בלי להוציא הגה מפי.
ובדיוק כשחייכה חיוך חסר הבנה, מוחי התפוצץ בסופר- נובה גדולה,
וקרס תחתיו לחור שחור. לא הרגשתי עוד את כוח המשיכה, והכל
הסתחרר סביבי. כאילו כל אותם חושים שנותרו כלואים בתוכי יצאו
כג'ינים, כרוחות רפאים מתוך קנקן נטוש ועתיק יומין, צלילים,
טעמים, ריחות של קינמון ולוונדר, צבעים ואורות הבהבו כנוריות
מול עיני.
הסתכלתי בה והכול נרגע, נגדע באבחה אחת, כל הרוחות חזרו למשכנם
וכל החושים הסתדרו במקום כקולטנים -חיילים העומדים בשורה
ניצבים. רק זאת ידעתי. היא לא גרמה לכך, היא עצרה זאת.
"תגיד, יש לך איזושהי בעיה? אתה נראה רדוף", הנה זה מתחיל.
"תקשיבי, אני לא רוצה להפתיע או להמם אותך אבל יש לי...", את
המשפט לא הספקתי להשלים, משום שהפעם היה זה תורי להיות מופתע
והיה זה תור לסתותי להישמט כעת.
"יש לך סינתזיה, עירוב חושים". היא אמרה, ואני מעולם לא הרגשתי
טוב יותר עם העובדה שהסינתזיה לא עבדה עליה. לא הבנתי מהיכן
היא מכירה את המינוח, את המושג, בעברית ובלועזית כאחד, אך לא
היה לי אכפת, באותה מידה שלא היה לי אכפת יותר מהמשמעות פתאום,
לנצח נצחים.
וחייכתי.
"למה אתה מחייך, מה אתה מרגיש כשאתה מסתכל עלי, כשאתה שומע את
השם שלי, תמר?"
"אני לא מרגיש כלום". החיוך שלי רק התרחב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"עזבו אתכם הכל
שטויות"



("קהלת 2000"
בהוצאת בוליביה
ושות')


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/6/17 9:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בני גל‎

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה