בבת אחת השתרר שקט על פני הכוכב כולו. היה זה שקט כבד ומעיק,
שקט צועק כמו סירנה על קולית המזהירה באותות נסתרים מפני סכנה
קרובה. השקט קטע באופן מיידי את כל המולת החיים הצבעונית בה
התברך הכוכב. כל היצורים קפאו על מקומם ועצרו את נשימתם
בציפייה דרוכה. הציפורים המשולשות פסקו ממעופן, הפילים הצהובים
גלגלו בביישנות את חדקיהם המפוצלים אל מאחורי אזני הענק שלהם
כדי להיטיב ולשמוע, הזברות המשובצות חדלו מליחוך פסולת הזהב
שצמחה על הקרקע והרימו ראשן בציפייה דרוכה. דומה היה שאף רוח
הערבית הקלילה עמדה מלכת. הכול היפנו מבטם לעבר ארמון הבוץ
הגדול.
טוב, המילה ארמון אולי לא התאימה כל כך לגבב טיפות הבוץ שנערמו
זו על גבי זו במשך שנים, טיפה אחר טיפה ויצרו אגב כך קירות
נטולי תקרה. הקירות התאפיינו במגוון גבהים שהרי קשה לדייק עם
טיפות, ועמדו פעורי פה בהמתנה לתקרה שתכסה עליהם. אוסף קירות
בוץ בוודאי שאינו יוצר ארמון, אך מאחר ומנהיג הכוכב גר באותו
מבנה, החלו בני הכוכב מצמידים  את הכינוי ארמון למבנה הבוץ
הקירח הזה.
אף אחד לא תכנן את הקירות כשם שאף אחד לא תכנן את הארמון.
למעשה, שום דבר בכוכב הזה לא תוכנן מראש. לכן לא ניתן היה לדעת
אימתי יקורה הארמון. אף סוס לא שאל ואף סוס לא תמה, כי כולם
נולדו במקרה למציאות שכזו. זקני הכוכב זכרו במעורפל שפעם ניסו
לבנות בכוכב גשר שיחבר בין שתי גדות הנחל אולם הניסיון כשל.
אמנם הונחו יסודות כנדרש ונשפך עליהם שפע בטון, אלא שהסוסים לא
יכלו להמתין עד שייבש. הם החלו פוסעים על הבוץ האפור, ובמו
רגליהם חיסלו את הניסיון לבנות משהו מוצק על פני הכוכב. יצורי
הכוכב פשוט נעדרו את הסבלנות הנדרשת לתכנון מראש. הם רצו הכול
עכשיו ומיד. לכן לא היו בכוכב בתים וכבישים וכלי משא. הכוכב
היה מנוקד בחושות עשויות גבב של עננים בתוכם התגוררו הסוסים
החכמים יותר. הפחות מוצלחים מקרב הסוסים הסתופפו תחת עצי
השמשייה וחסו בצילם. אם נשוב לרגע לאותה יצירה ייחודית המכונה
חושות, הרי שלא היה שום היגיון במיקומם. ואיך יהיה? הרי על
תכנית אב שום סוס בכוכב הזה לא חשב. מפעלים לא היו, שהרי לא
ניתן היה לתכנן ייצור. כל הבריות שעל פני הכוכב התקיימו ממזון
שליקטו מן האוויר: פתית שלג, ברד כבד, אבק שהגיע מכוכב שכן.
ואם המזון זמין, מה יעשה סוס? יקום לו בבוקר ולא ידע מה יעשה.
וכך כילו הסוסים את ימיהם בהסתובבות חסרת מעש אנה ואנה תוך
אמירת המהומי סרק וברכות ריקות. החיים היו קצרים. הסוסים מתו
משעמום בגיל צעיר. והכול התנהל על מי מנוחות ברוגע ושלווה עד
ש...
...עד שפעם אחת, ללא שום אזהרה מוקדמת, נשמעה בכוכב המילה
תוכנית.
עד היום לא ברור ליושבי הכוכב מיהו זה שאמר את השם המפורש. יש
הטוענים שהיה זה סייח תמים. אחרים מתעקשים שהייתה זה אחת מאותן
ציפורים שקופות המרחפות במחילות  התת קרקעיות שנוצרו במקרה על
ידי מי שיטפונות. ויש גם האוחזים בדעה שהייתה זו נחרת פיל
מתעטש שיצרה את הצליל האסור.
יהא מקור המילה אשר יהא, מאחר והיא נשמעה בפעם הראשונה בכוכב,
הייתה דרכה קלה והיא חלפה במהירות מקצה הכוכב ועד קצהו.
ובשוטפה כך על פני הכוכב, שיתקה את כל הנעשה בו. אם היו אמות
סיפים בכוכב, הרי שהן רעדו בדומייה זועקת.
מכיוון הארמון נצפתה תזוזה. השליט עצמו יצא מגבב הבוץ ונעמד על
גבעה שלידו.
הייתה זו יציאה בלתי מתוכננת והשליט נראה בהתאם. הוא לבש חולצה
שרק חציה התחתון מכופתר. נטול מכנסיים ונעליים היה. שולי
חולצתו כיסו אך בקושי את תחתוניו. כנראה שבדיוק התלבש, שמע את
המילה המהפכנית ויצא ללא שהיות החוצה להתעמת עם המשבר. הרי כך
מצופה ממנהיג כוכב עכשיו ומיד.
מן הגבעה עליה עמד השליט, אפשר היה לראות את ההמונים מגיעים
מכל עבר בדהרה מאובקת. השליט לא המתין עד שיגיעו כולם והחל
מכחכח בגרונו כדי להשתיק את ההמון הסוער. ואכן, שקט השתרר מיד.
המון הסוסים עמד בציפייה דרוכה לשמוע את דבר השליט.
והשליט? הוא המשיך לעמוד ולא ידע מה לומר שהרי לא תכנן שום
נאום. הוא ניצב כפסל שותק ובתוך דקות ספורות פקעה סבלנותו של
ההמון שרצה לשמוע את דבר המנהיג עכשיו ומיד. גל של רחש החל
פושט בקהל ולאחריו החל הגוש הגדול להיפרם. תחילה נרשמה נטישה
בשוליים ומהר מאוד גם הגוש המרכזי נעלם אגב השמעת מילות אכזבה.
השליט ידע שמילה אחת שלו תוכל לבלום את נטישת ההמון אך המחנק
שבגרונו שיתק את מיתרי קולו. הוא ידע שתפקידו הסתיים.
מבעד למפל שנבע מעיניו, הבחין השליט בכתם מטושטש. הוא ניגב את
דמעותיו בשולי חולצתו וראה כי מכל ההמון הרב נותר מולו רק סוס
אחד. למעשה, היה זה  סייח. צבעו היה חום וכתם ורוד הבהיק במרכז
מצחו. לכשיתבגר יהפוך הורוד ללבן ואם יזקין, יהפוך הלבן
לאפור.
הסייח אחז בעציץ ממנו השתלשל  נבט ירקרק. "הבט" אמר הסייח
לשליט המוכה והגביה את העציץ המלבלב.  "פעם אימצתי עציץ יתום.
אבל הוא היה עצוב ומכונס בעצמו. אז תכננתי איך לשמח אותו.
לכדתי כמה זרעים מן הרוח ושתלתי באדמה שבעציץ. וזה הצליח. תראה
כמה העציץ מאושר עכשיו. הצלחתי לתכנן ולבצע".
"אתה פגום ואני אבוד" אמר השליט בעצב, "ברור לך שלא נוכל
להמשיך ולהישאר פה".
"נכון" אמר הסייח כולו מאושר.
"אז בוא נלך ונחפש לנו מקום אחר" אמר השליט ובהה בשמיים.
השניים עלו על אופני חלל והחלו מדוושים, אבודים ביקום. בהיעדר
מפה ומצפן קוסמי לא יכלו לתכנן את דרכם. עייפים נחתו לבסוף
בכוכב ארץ.
צאצאיהם, הסוסים שעל האדמה הזו, נאבקים עד עצם היום הזה בצורך
לתכנן טיול שורשים לכוכב עכשיו ומיד.