אולי כאן המקום לכתוב כמה אכפת לי. כמה אני חושבת עלייך. הרבה,
אם תהית. אולי תגידי שהרבה מדי. אולי כאן המקום לספר לך כמה את
חשובה לי, כמה אני רוצה שתדעי מזה. כמה שאת מסתובבת לי בראש.
אולי. אולי לא.
אני מנסה להבין אותך. אולי מנסה יותר מדי. אולי הייתי צריכה
להרפות, אולי הייתי צריכה להקשיב פעם לקול העקשן הזה שמזהיר
אותי. הוא תמיד מזהיר.
לפעמים אני מספרת לך הרבה מדי, ואז מתחרטת. אני מתחרטת בגללך.
לפעמים מרגיש לי קצת לא הוגן מה שאני עושה לך. כן, אני יודעת.
טענתי מזמן שחרטות הן עניין למפונקים. אבל אני מפונקת, ככל
הנראה. וכנראה שהעולם הזה מתעקש להיות מקום נחמד בשבילי.
אני מניחה שפתחתי לך את הלב שלי מהר מדי. אני לא מתחרטת,
שתדעי. לרגע לא. רק לפעמים אני עוצרת לרגע, ואז נדהמת מהאימון
שיש לי כלפייך. זה נחמד לי. לרגע אל תחשבי שלא, אוקי?!
לפעמים אני מרגישה כאילו בא לי ללכת ולסדר לך את כל הבאלגן הזה
בחיים. אבל אני לא יכולה, אני יודעת. אני גם לא אנסה. אבל אני
סומכת עלייך. יש לך מספיק כוח בשביל להסתדר לבד, אני חושבת.
אבל אני בכל זאת אשאר כאן. בשבילך, למקרה שתרצי.
אני נשארת רחוקה, מחזיקה את הלב שלי חזק. אבל בחיי שהייתי רוצה
לשחרר לפעמים. אולי כל הזמן. הלוואי והיה לי את האומץ להסתכל
לך בעיניים ולהגיד לך מה אני מרגישה באמת.
אני מניחה שאת יודעת, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו את לא יודעת
מספיק.