לפעמים אחרי קרבה גדולה מגיע המרחק. וזה בסדר, באמת, כי זה בטח
עדיף על הקרבה הפושרת, כזאת שמשאירה אותך צמא ונואש.
הבעיה איתה שהיא מבינה את זה, אבל זה לא גורם לה להרגיש שלמה.
והיא רוצה. כל כך. מתגעגעת עד טירוף, מחפשת את שלעולם לא תמצא.
בוערת מבלי לנשום.
אנשים טוענים שהחיים הם בית ספר טוב. והם צודקים, אנשים תמיד
צודקים. הבעיה היא שאנחנו נותנים לעצמנו את הציון. היא תמיד
שיקרה.
מישהו אמר לה פעם שאין בעלות על הדמעות, אבל היא תמיד הרגישה
רמאית כשבכתה עצב של אחרים, כשריחמה כשבליבה לא היה דבר.
יש לה תשובות לשאלות כולן, אבל היא לעולם לא התייעצה עם עצמה
כשהשד שבתוכה השתולל.
היא שולטת במצב, הכול בסדר. הסודות נשרפו בחצר, השמיים לעולם
ישתקו. זה רק היא שבוכה בלי שליטה כשהלילה יורד והיא עדיין
משתוקקת אל הבלתי מושג.
והלוואי, רק עוד יום אחד לחזור לעבר, לחייך בלי פחד, לשכב על
הדשא באותה גינה מטונפת ולדבר מילים שיישכחו מייד. הלוואי לקום
וללכת בעצלות, לנשום את אותו אוויר, לרצות ולקבל, לחייך אל
השתקפות של אותו חיוך.
להתמסר.
ואהבה היא לא מילה נרדפת לתשוקה, והמוות הוא אשליה שחונקת
אותנו. זהו נשקו של השטן. או שגם השטן לא קיים, ואנחנו צל שזז
ברוח, חסר משמעות. אף אחד לא יטרח מספיק בשביל שנסבול. בני
האדם מאמינים מאוד בערך עצמם. מגוחכים, נואשים, מחכים לרחמים
שלא יבואו.
ולמה זה רק אנשים עצובים חושבים על משמעות?! ולמה הכאב הוא
היחיד שמצליח למלא דפים? ואיך כולנו רוצחים שקטים, של עצמנו,
של העולם. ולמה זה עוד משנה לי בכלל?!
השדים באים באפלה, משאירים כוויות שנעלמות באור. זאת הסיבה
שמאושרים לעולם לא יבינו את העצב. זאת הסיבה שגם אנחנו לא נבין
את עצמנו, כשהרוח תנגב את הדמעות ותתן לנו להאמין שהכול בסדר
באמת.
והיא רוצה, כל כך. לפעמים בלילה היא מזדיינת עם הדמיון ואז
בוכה. והתשוקה מספקת גם אם לעולם לא תתממש. ואנשים מטומטמים
מספיק בשביל לרדוף אחרי הבלתי אפשרי. גם אם הגענו לירח, זה לא
אומר שיש בנו אהבה. זה לא אומר שהאמת קיימת. זה לא אומר שאפשר
להבין משמעות.
והלוואי יכולתי ללכת ולהראות לך עד כמה עוד אכפת לי. הלוואי
היו בך מספיק רחמים בשביל לסלוח לי על שלעולם לא יהיה בי.
כוח, נחישות, אומץ למחוק את המכתב הזה.