"אני אוהב אותך, אני אוהב אותך יותר מהמונח אהבה... את מבינה
עד כמה אני אוהב אותך ?" שאלתי שוב ושוב ורק מבטה הוצף ועיניה
דברו אליי חזרה, אילו קולה היה יכול להשמע היא הייתה צורחת "גם
אני!".
הכרתיה לפני מספר חודשים, חלפתי ברחוב שקוע בענייני דה יומא ,
מנסה לפתח משוואות ופתרונות לכל סוגיה במוחי הקודח והנה המבט,
מבט חטוף מלא אור אלוהי שרישת את גופי והרעיד את נשמתי. ואז
היא נעלמה, לא הבנתי, רק הרגשתי וידעתי שאני חייב, חייב למצוא
את העלמה בעלת עיני האור הטהור. לא ישנתי כל אותו הלילה ההוא,
איני יודע מדוע, פשוט לא יכולתי לעצום את עיני. האובססיה החלה
יחד עם הטירוף תובלו בדמיון חסר מעצורים.
חזרתי למחרת לאותה נקודה וחיכיתי, חיכיתי לאות, חיכיתי שתחזור
אך היא לא שבה. שבוי בדמיוני, רכון ראש הלכתי למעוני הדל,
האכזבה בעיני, גופי רפוי - כל כך רציתי לאהוב ופתאום לא היה את
מי. התיישבתי על הספסל הראשון שנקרה בדרכי, ברחוב הומה אדם,
אני מרגיש בודד. נאלם. לא מבין איך איך מוצאים אותה ? או בכלל
היא מוצאת אותנו ? ואולי היא בכלל לא.
התעלמות - מילה מוזרה, מכילה בתוכה עולם נעלם, ומי שלא רוצה
לדעת לא רואה, מתעלם.

נקישה על דלתי הקיצה אותי משנתי הערה, ניגשתי, שאלתי, פתחתי לא
ראיתי שהיא העומדת מולי.
"שלום" אמרה בקול שבור ובלתי מובן, לשבריר שנייה לא הבנתי מי
היא זו העומדת מולי. "שלום" שבה על מילותיה, הגישה לי נייר ובו
כתוב שהיא מתנדבת לעזרתם של אנשים כמוה ומנסה לאסוף כמה שיותר
תמיכה ואם אוכל לעזור.  הרמתי את מבטי וראיתי את האור שחיפשתי
בעלטת חיי, האור שנגע בנשמתי בימים האחרונים והרכנתי אותו חזרה
למעמקי שאול חיי. היא לא הבינה, היא לא הבינה שאותה אני רואה
למול עיני בימים האחרונים היא לא מודעת לעובדה שאני אוהב אותה
עוד לפני שהכרתיה. היא נעלבה. בעיניים נוצצות, הביטה בי קפואה
במקומה ולא מבינה מדוע הייתי המום, הנה היא לפניי אהובתי ללא
רבב כמעט... ולשנייה נגעה בי בדממת חייה...