אנשים אמרו עליה שהיא עדינה. הם לא ידעו כמה הם טועים. היא לא
ידעה כמה הם צדקו. יש לה את המראה הפגיע הזה, וכשהיא לובשת את
החיוך ושותקת, אף אחד לא יודע כמה היא צועקת מבפנים.
פעם היא עוד האמינה שזה משנה למישהו.
לפעמים היא מתפרצת, אתם יודעים, גם לעדינים יש צד פראי. אבל
רוב הזמן היא מאשימה את עצמה, ועמוק יותר - מאשימה אחרים.
יש לה חלומות גדולים, היא יודעת לספר את זה נכון - אבל אם
הייתם מסתכלים לה עמוק בעיניים, אולי היא הייתה מגלה לכם עד
כמה הפשטות היא כל מה שהיא רוצה באמת. כנראה שהיא הייתה מגלה
לכם. סביר להניח. את המסתורין, כמו את האושר, היא אף פעם לא
הצליחה להחזיק באמת.
היא חיה כמו קלישאה, אבל זה רק כי היא האמיתית עלובה מכל זה
בהרבה.
החיים הם יצור אכזר. שלה אפילו יותר.
הלוואי ויכולתי להגיד שיום אחד זה השתנה. הלוואי ודברים כאלו
היו יכולים בכלל להשתנות.