[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביגיל שפירא
/
עשו יד אחת

הייתה לו יד נוספת, בעולם שבו כולם הסתדרו מצוין עם אחת בלבד.
כשהוא נולד, הגיעה עובדת סוציאלית עגומה לדבר עם ההורים שלו.
"יכול להיות גרוע יותר." ניחמה אותם בעיניים מושפלות. "זאת בסך
הכול יד נוספת..."
"יד נוספת?" שאל אבא שלו בזעזוע וחיבק את אשתו המבועתת. "מה
זאת אומרת?"
"הוא פשוט נולד עם שתי ידיים." היא התאמצה להישמע רגועה. "יד
אחת בכל צד של הגוף."
"איך דבר כזה קורה בכלל?" בכתה היולדת הטרייה. "אני לא יודעת
אם אני מסוגלת אפילו לראות אותו."
"אולי נשלח אותו למוסד." מלמל בעלה הנבוך. "מאמי, אנחנו נעמוד
בזה. אנחנו חזקים."
אחר כך הביאו אליהם את התינוק. יצור קטן ומשונה בעל שתי ידיים
קטנות שבהן נופף בעוז.
"חוץ מזה הוא נורמאלי לחלוטין." הבטיח מנהל המחלקה. "וכשקצת
יגדל תוכלו פשוט להסיר אותה."
הם חשבו על זה, וניסו בכל זאת לחבב אותו. לפחות קצת. "הוא נאה
יחסית." מלמל אבא שלו במאמץ. אימא שלו אפילו הרימה אותו,
וניסתה בכל מאודה להתגבר על הבעת הדחייה שעלתה על פניה.
"אפשר להסתיר אותה מתחת לחולצה." הציעה אחות בעלת יוזמה. הם
ניסו את זה, אבל היורש הצעיר מחה בעוז. הוא משך בכוח את
החולצה, והיה ניכר עליו שהוא סובל.
אחר כך הם חזרו הביתה, מחליטים להקל על בנם האומלל את הזמן עד
שיסירו כבר את היד המיותרת שלו. "תראה מה זה." אמרה האם לבעלה
בלילות שבהם התבוננו בבנם. "הידיים שלו מתואמות. זה די מפחיד,
אתה לא חושב?"
הוא הנהן בהסכמה והרים את התינוק, שנראה מרוצה מאוד. "נסתיר
אותו בינתיים." מלמל לאשתו. "רק זה חסר לי, שכל החברים שלנו
יראו את הדבר המשונה הזה. בררר...." הוא הצטמרר.
הילד, הם קראו לו יאן, גדל מעט. הוריו עקבו אחריו בבעתה, תופס
בכדור בשתי ידיים, מטפס בקלילות על הסולם ומושך כל דבר שנח
סביבו ליותר משנייה. הוא היה פעיל פי שתיים מכל ילד רגיל, והיד
המיותרת שלו שימשה אותו היטב.
הבגדים שלו היוו מעט בעיה. הם הזמינו לו את החולצות מתופרת
מיוחדת ובחשאיות מרובה. מי שישמע! חולצה משונה עם פתח נוסף
לזרוע, ועוד בצד השני. אפילו התופרת הגיבה ברתיעה.
בשלב מסוים הוא היה מוכרח לצאת לחצר, לפגוש בילדים אחרים.
הוריו, בגבורה אמיתית, התגברו על הבושה ולקחו אותו החוצה.
יאן רץ בחולות, מאושר. הוא בנה ארמונות במהירות שיא, טיפס
בבטחון על המתקנים כולם ואפילו החליק במהירות מרשימה לאורך
עמוד ברזל די גבוה. הוא פשוט נתלה עליו בעזרת ידיו ורגליו
והחליק כך למטה. האימהות שהיו שם צווחו בבהלה, אבל הוא היה
מאושר.
אבל אחרי זמן קצר, משהו התחיל לחרוק. הילדים האחרים התרחקו
ממנו, סירבו לצרף אותו למשחקים וכמה מהם אף קראו לו בשמות
גנאי. יאן היה אומלל מאוד.
יאן גדל להיות ילד בודד. הוא היה חכם וזריז מאוד, וניצל את
זרועו הנוספת היטב. הוא היה התלמיד החרוץ ביותר בבית הספר,
ובאופן קבוע סיים להעתיק מהלוח הראשון. גם כשעזר לאימו בבית,
היה מסיים את עבודותיו במהירות שיא. היא מצידה, עקבה אחריו
בגבות מכווצות, בוהה בו בשעה שניקה את החדר בעודו מסתדר בעזרת
ידו המיותרת, ולא נזקק לעזרת מישהו נוסף, כמו כל אדם נורמלי.
הדבר גרם לה צער. אף אחד לא אוהב לראות שהבן שלו משונה.
את החולצות שלו הוא עדיין הזמין מהתופרת, ומאחר שמוחו הגדול
עבד ללא הרף, הקפיד לגוון ולהמציא דוגמאות שונות ומשונות.
חולצה עם כפתורים, למשל. כן, כפתורים. הדבר הלא נוח הזה, שאף
אחד לא יכול להסתדר איתו?! יאן התנהל איתם מצוין.
אימא שלו דווקא לא ממש התלהבה. "אתה מדגיש את השוני שלך." אמרה
לו פעם בעוגמה. הוא משך בכתפיו וכבר חשב על הפטנט הבא.
"תחביא את היד הזאת." גער בו אבא שלו. "אתה כבר לו ילד קטן,
יאן. מי לעזאזל תרצה אותך? אפילו אותי זה מפחיד."
"כדאי שתחשבו על הניתוח." אמרו הסבתות, אבל יאן סירב.
"טוב לי ככה." רטן. "אני מרגיש נורמאלי לחלוטין."
אבל הוא לא היה כזה, וכולם ידעו זאת היטב. אנשים נרתעו ממנו,
חברים לא ממש היו לו, ורוב האנשים בחייו התקשו לקבל את השוני
הבולט הזה.
"פשוט תוריד אותה כבר." מלמל חברו הטוב. "אתה סתם מקשה על
עצמך, אחי. אנשים בחיים האלו לא יכולים לסבול מישהו שמסתדר פי
שניים. חוצמיזה שבחורות לא יהיו בעניין שלך, תהיה בטוח."
אבל יאן היה נחוש בדעתו. הוא נהנה להדגיש את השוני שלו, למשל
כשהזמין במיוחד נעליים שנסגרו בעזרת שרוכים. הוא התענג על
המבטים המוטרדים בשעה שהסתובב בחולצות כפתורים ובנעליים
הייחודיות שלו. אנשים התקשו להבין איך הוא מסתדר איתן בדיוק.
כשהגיע לתיכון הוא התאהב במיכל, הנערה היפה ביותר בשכבה. היא
אפילו לא התחמקה ממנו, וצחקה מכל הבדיחות שלו. זה לא היה קשה,
כי יאן ידע להצחיק אנשים. גם בתיכון הוא היה המוכשר ביותר,
והציונים שלו התעקשו להיות הגבוהים מכולם.
אבל כשהציע למיכל לצאת לסרט, היא סירבה בעיניים מושפלות. "אני
מצטערת, יאן." מלמלה. "אתה חכם וחתיך ואני מחבבת אותך והכול,
אבל אני פשוט לא מסוגלת."
זאת הייתה הפעם הראשונה שבה בכה באמת על השוני שלו. מיכל שברה
לו את הלב, ולרגעים חשש שלעולם לא ישוב לעצמו.
"תוריד אותה, אחי." חבר שלו הגביר את השכנועים. "למה להתעקש
סתם? אתה הורס לעצמך את החיים, גבר."
אבל יאן סירב. "אתה לא יודע מה היד הזאת בשבילי!" טען בלהט.
"דווקא כן." מלמל החבר, מיואש. "היד הזאת הורסת לך כל סיכוי
להצליח פעם. אתה אולי מהיר יותר מכולנו, אבל אתה נוסע הפוך."
כשבפסיכומטרי הוא שיחק אותה עם ה- 742 שלו, אנשים התחילו
להתרעם. "זה לא הוגן." התראיין אחד מהם. "הוא נעזר ביד נוספת.
אני דורש שיעשו כאן צדק!"
בסופו של דבר השאירו לו את הציון שלו, אבל חיוכו הנצחי הצטמצם
מעט. אנשים הכירו אותו מפרשיית הפסיכומטרי, ורובם חשבו שקיבל
את הציון שלא בצדק.
הוא הלך ללמוד רפואה, ושם הפתיע את המרצים כולם כשהסתדר בעזרת
ידו הנוספת כאילו והייתה אדם נוסף. הוא היה הסטודנט הכי טוב
שלמד שם אי פעם, אבל זה שיחק לרעתו. הסטודנטים האחרים קינאו
בו, והוא מצא עצמו בודד יותר מאי פעם.
הוא חיפש עבודה כמו כל סטודנט לחוץ בכסף, אבל ספג שוב ושוב
תשובה שלילית. "מצטער." אמר לו מנהל המסעדה החמישית אליה פנה.
"אני מניח שתהיה מהיר מאוד, אבל המראה החיצוני די מרתיע
אנשים."
אבא שלו, שכבר התייאש מהניתוח, הציע לו לקבל קצבת נכות. יאן
נעלב באמת.
"אני לא נכה!" צעק בתסכול. "כולכם נכים! אני לא מבין איך אפשר
בכלל להסתדר עם יד אחת!"
הוא סיים את התואר בהצטיינות, אבל מתישהו בדרך הפך לבחור עצוב
וחשדן. בחורות לא רצו אותו, והבחורות שכן, היו הרבה מתחת
לרמתו. בטחונו העצמי נפגע.
הוא היה מנתח, אבל המטופלים סירבו לטיפולו. "זה מרגיש קצת כמו
חוסר אחריות." נימקו שוב ושוב. "אחד שעושה עבודה של שניים? מי
אמר שהוא מקצועי מספיק?!"
והוא היה, ואפילו יותר משניים, אבל זה לא עזר לו. הוא פוטר מהר
מדי, והסיפור חזר על עצמו גם בבתי החולים הבאים אליהם פנה.
"פשוט תוריד את היד." אמרו לו בהתנצלות. "זה הכול."
"תוריד וזהו, אחי." החבר שלו כבר היה נשוי עם ילדה, והרוויח
כסף לא רע בכלל בנדל"ן.
זה היה הרגע בו יאן הבין שהוא צודק. שבעצם צדק כבר מזמן. הוא
ידע היטב שהוא מוצלח בהרבה מהחבר שלו, אבל כמו שהוא אמר לו עוד
בתיכון- הוא פשוט דהר לכיוון ההפוך.
ובבוקר עייף של אמצע הקיץ הוא חתם על הררי מסמכים ונכנס
לניתוח. למחרת הוא כבר עמד על הרגליים ובחן בעיניים אדומות את
דמותו החדשה, הרגילה לחלוטין.
הביאו לו חולצה נורמאלית ונעליים רגילות. הוא אף פעם לא תיאר
לעצמו עד כמה קשה להתלבש עם יד אחת.
הימים הבאים עברו עליו, קשים ולא הוגנים. הוא הסתבך בכל דבר
הכי פשוט, והיה איטי מכולם. זה שבר אותו. הוא התחיל לבלוע
כדורים ולשתות כדי לעבור את היום, וסירב להתייחס לנשים הרבות
שהחלו מגלות בו עניין.
הוא עבר תקופה קשה של הסתגלות, והחברים הרבים שמעולם לא היו
לו, פתאום עזרו בכל מאודם. הייתה לו עבודה, ומעט אחר כך גם
אישה יפה שאהב. אנשים חשבו שהוא מאושר, אבל הוא הרגיש נכה
ופגום בדרך נוראה. לילה לילה הרטיב את הכרית בדמעותיו. אנשים
חשבו שסופסוף התחיל לחיות, אבל הוא הרגיש מת מהלך.
אבל אתם יודעים איך זה, הזמן רופא קשוח. הוא התרגל. הוא האמין
שטוב לו. והיה לו טוב. באמת.
רק לפעמים, בלילה, בעיקר אחרי שנעזר במישהו בשביל להתלבש, הוא
חולם על עולם מושלם. עולם שבו לכולם יש שתי ידיים. עולם שבו
כולם מקבלים את כולם, ואף אחד לא צריך להרוס את עצמו, רק כדי
להתאים למציאות של אחרים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגידו, כמה זמן
יש את
ה"פילטר"?






זאב זאב, תוהה
מה היה פה לפני
שהוא נולד, ואיך
לעזאזל זה הסתדר
עם האגו של
הדמויות
הפיקטיביות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/6/17 9:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביגיל שפירא

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה