הכרית שמחכה לי, מוכנה,
על השטיחון, על הרצפה,
שמתי קטורת ומוזיקה שקטה,
הכל עכשיו רגוע, כולם כבר ישנים,
רק עמוק בפנים הרגש והשכל,
כמו תמיד מתקוטטים.

זה הזמן לסדר, לשקט מכוון,
להפסקת המחשבה, להרגעת הרגשות,
להתרכז בנשימות, להעלים את הכאב,
סוף כל סוף לנוח מכל מה שמאכזב,
לסת רפויה, גב ישר... ושקט.

אבל לא, זה לא קורה לי,
יש מישהו בדלת, רגע, אענה,
אבל איך זה? הוא בפנים?
"איך נכנסתי?", הוא צוחק לי בפנים,
"רק קפצתי למכולת, נגמרו הפיצוחים,
תגיד אתה יודע שדפקו לך את החיים?"

אני בהלם, מה קורה פה?
הערב לא התאים לי,
רק רציתי רגע,
רק רציתי קצת לנוח,
לא לשמוע, לא רציתי לארח,
הוא כבר פה ולא נעים.

עוד ערב שהלך לי,
החשש מהבאות, הוא ישפוט,
יעיר, יפחיד, יהפוך פה את החדר,
כל פינה הוא יבלגן,
יסדר לי מחדש, יחייך, יאמר לי:
"עכשיו יותר טוב, שב, תרגיש בבית."

ואז החדר מתמלא,
מאיפה הם הגיעו?
כל אחד שואל, מציע,
"הכנסת את האוכל למקרר?
סגרת את האור בשירותים?
שמת מים לכלבים?
לא כואב ככה בברכיים?"
אוי, נו, אלוהים, עכשיו גם הכלבים,
על מה הם כל הזמן נובחים?

טוב תקשיבו, כן, נכון, זה לא נעים,
אבל אתם כל ערב מגיעים, מתנחלים,
לפעמים בצהריים, גם בבוקר,
גם בלילה לא מרפים,
מאין צצתם, לא הזמנתי,
חלקכם תמיד הייתם,
כמו ריהוט בירושה,
רק תרשו לי להזכיר ולהעיר,
אתם לא אמתיים,
פה בבית שבפנים אין לי חדרים פנויים.

זה זמן שלי לשקט,
זה הזמן לרגיעה,
הנה שם הדלת, והדרך ארוכה,
היו שלום, אל תדאגו,
אסדר פה את הכל,
לא, זה לא נורא,
זה אני ולא אתם,
זה שלי, לא שלכם,
לא, לא, הכל בסדר,
לא, לא, אל תחזרו,
לא, לא, כלום לא שכחתם,
יאללה נו כבר, תיעלמו!

מעכשיו אני שולט פה,
אני מחליט מי יכנס,
רגש רע החוצה,
מחשבות טורדות גם כן,
החגיגה פה נגמרה,
זה הבית, הוא שלי,
המרחב שלי בפנים,
המרחב כולו רגוע,
זה מרחב של חופש,
זה המרחב המנחם...