לא משנה, אהבתם אותי בתור ליצן,
אהבתם אותי בתור הדפוק הזה
אהבתם ושנאתם אותי,
צחקתם עליי בלי לדעת דבר

האם עליי להסיר את כובעי כמנהג הנוצרים,
כאומר "ראשי שייך לכם, ערפוהו אם רצונכם"?
או להחזיק בכובעי ולהמשיך לכתוב מתוך כלום,
כאומר על כבוד כלפיכם, רוצחיי

אני לא יודע מה עבר בראשה של אימי,
במשך שלושים השנים בהם סבלה,
והייתה במצב נפשי איום
אבל אתם טייחתם את מצבה,
באתם לבקר פעם בכמה שנים, המשפחה
עניתם בסבלנות לטלפון,
וחשבתם שאתם אנשים טובים
כמו שזרקתם אתם הדודים מצד אימא,
את סבתא לבית-אבות,
שם התעללו בה,
והפכו אותה נכה בגוף ובראש,
ונתלו ממנה את יכולת הדיבור
אנשים טובים
מכרתם את הבית שלה, ושל סבא,
וחילקתם ביניכם את הכסף
"תשלום לבית אבות" - טענתם
שם הרגו אותה, כי הייתם עצלנים מדי,
לטפל בה בעצמכם

בשביל כמה מאות אלפי שקלים,
מכרתם את אימא שלכם!
דודים ודודות מצד אימא

והעובדים הסוציאליים ראו את מצבה, של אימא שלי,
כיצד היא דועכת יום אחר יום,
ונתנו לזה לקרות
כולם!
איפה הייתם, האנשים שהיו צריכים לדאוג לרווחתה של אימי?
עשיתם לה מה שעשיתם לי,
ורציתם גם לתקוע מסמרים בקברי
עובדים סוציאליים של עמותת "רעות",
שכיום בעת הזאת עושים פרסומות ברדיו,
שהם מוכנים לעזור לקשישים
אנשים טובים באמת
בירושלים
ברחוב אורקניה,
אולי אתם כבר לא שם

הייתה לכם אחריות,
משכתם אותה כדי לשמור על הצורך בכם,
כמעט הרגתם אותי,
הרגתם את אימא
הרגתם את אימא שלי!
אני זוכר אותה צעירה,
יפה וזקופה, אלגנטית,
תמיד עם חיוך ודרך ארץ,
ותחת חסותכם היא חיה, והפכה בהתנהגות,
לבהמה
היא הייתה כל-כך יפה וחיננית,
פעם מזמן, פעם מזמן...
כשהייתה בריאה
לא ידעתם להחזיר את אימא שלי,
לא רציתם,
הורדתם אותה נמוך-נמוך, והשארתם אותה שם,
עד שמתה במיטתה
אחרי שלושים שנים של סבל,
שעם כל נפלאות הקדמה שלכם,
כל הנפלאות, לא טרחתם בכלל לתקן,
להחזיר את אימא לחיים אמתיים

עמותת "רעות" בירושלים הרגה את אימא שלי,
ולאחים ולאחיות שלה לא היה אכפת,
כמו שלאחי ולאחותי לא אכפת ממני.
זה מה שיש לי להגיד.