כי ביום חמישי יש חגיגה,
כולם מביאים בלונים ופרחים ועוגות,
לאכול זה לזה את הנשמה
אבל כמו שאני יושב,
עם כפית ופרוסת עוגה בצלחת פלסטיק,
אף-אחד לא מתייחס אליי,
כולם משקיפים דרך החלונות
"מה אתם רואים שם?" אני שואל,
ומניח את העוגה בצד ומתקרב
הם לא עונים, ואני לא רואה כלום,
רק את הדרך הצדדית שלא מובילה לשום-מקום.

לא נוח לי כאן,
אני אומר, והם לא עונים,
בקושי מסתכלים,
מעבירים חפצים ממקום למקום,
יוצרים משהו ואז זורקים

זה יום שכולו שמש,
וזיעה יורדת משמיים
הגוף שלי זז מ-פה לשם ובחזרה,
תמיד הוא חוזר לאותו המקום
הם אוחזים מול פניי דרך,
ואומרים שהנופים נפלאים
אבל אני רק רואה דיונות ועוד דיונות,
בעולם דיונות שלא נגמר
ובסוף הדרך יש גם דיונות.

כל יום כמו מטוטלת,
עולה יורד הלוך חזור קדימה אחורה
כי יש לך יום בו דבר לא קורה,
ואתה מבין שדבר לא קורה בשום-מקום
גם אם משהו קורה, הוא לא קורה,
לפחות לא מבחינתך
אז אתה אומר - איזה יום נפלא,
הכול מציאות מדומה,
דבר לא קורה, והעולם מדעי,
והדת היא הוראות שימוש

כל החיים אתה מנסה להבין את החיים,
וכשאתה מבין אתה מוצא את עצמך אוחז ביד גחל פחם קר
יופי שאתה יודע, כולם רוצים עכשיו לשמוע,
למה?
זה לא נתן לך כלום, זה לא ייתן להם,
ליישר את כל הדיונות ולנדוד במרחבים של חול
עם תוף דרבוקה קטן מתחת ליד,
ויד אחרת שמתופפת ומתופפת לפי קצב הצעדים,
אתה הולך
"אין לאן ללכת, אין ואין"
הולכים במעגלים, הולכים - הולכים.

כאילו... מה? יום כזה משוגע.
אתה נשלח לממד אחר למצוא גזע אחר.
אבל תמיד הסוכריות נופלות לך על הראש
אלו סוכריות אדומות מאוד ומתוקות מאוד,
והן מאוד קשות, כשהן נופלות
הן עושות חורים מתוקים במוח שלך
ואז באים זבובים ואוכלים את המוח שלך,
ומהזבובים מגיעים חיידקים שמתרבים במוח שלך,
והופכים לתולעים שמכרסמים במוח שלך.
ואתה שוכב, בוהה בשמיים,
מתפלל תפילה שייגמר מהר וטוב וקל,
רואה את העננים נעים לאט-לאט,
ואז בא איזה איש, עם רובה צייד,
ולבוש בגדים כאלה של ציידים,
כמו אדם שחי בטבע
והוא מסתכל עליך, אפילו מוריד את משקפי השמש,
אה! הוא מופתע לגלות,
"זה מעניין מאוד..." הוא ממלמל, ואומר לך -
"'שמע, בן-אדם. אולי לא שמת לב, אבל יש לך חור בראש."
"באמת?" - אתה מעמיד פנים,
"מה עושים במצב כזה?"
"כבר עוזר לך, אדון חידלון," הוא אומר,
מפמפם כדורים לתוך הרובה, דורך ויורה,
ישר לתוך הפרצוף שלך.