"ברוך הבא", היא אומרת.
"ברוכה הנמצאת." אני עונה לה ברכה שלמדתי מאלבר כהן. את
המשפטים שלי אני מסיים בנקודות.
"תה?" היא שואלת. את המשפטים שלה היא מסיימת בסימני שאלה.
"לא."
מעל הקומקום שלה רקום הכיתוב "טוב לו לאדם לחיות שלושה ימים
ללא מזון מאשר יום אחד ללא תה". כאשר אני מביט בה, המשפט
מסתיים ב"טוב לו לאדם לחיות".
"מה?" היא שואלת.
"מה." אני עונה.
"אתה נורא שותק היום" היא מחייכת את המילים ומתיישבת מולי,
במרחק שאפשר להריח וניל.
"את נורא יפה היום" אני מחייך לעצמי אבל המילים לא עוברות את
סף השיניים, למרות שיש לי חריץ נורא גדול בין השיניים שבגללו
אני אף פעם לא נורא יפה היום.
"אתה נורא יפה היום" היא משקרת ואני כל כך מבולבל שאני חייב
לנשק אותה.
ככה אני אומר לה שמותר לה לנשק אותי. בנשיקה. למרות שאנחנו
בכלל לא ביחד.
היא הסבירה לי פעם שהיא פשוט נורא אוהבת לנשק אבל היא לא רוצה
להבהיל אותי.
ודווקא מכל הדברים בעולם היא מבהילה אותי רק לפעמים.
"מה?" היא שואלת שוב. שוב שכחתי לדבר.
"כלום." אני צוחק צחוק מקולקל. היא צוחקת צחוק מתקן ושואלת
לשלומי.
אני משקר לה ושואל לשלומה והיא משקרת לי.
אחר כך היא מנשקת אותי שוב, בכתף, ומניחה את ראשה על הירך שלי.
אני מתאפק לא להעביר את היד שלי בשיער שלה. היא לוקחת את ידי
בידה ומעבירה אותה בשיערה ומחליקה אותה דרך ורידי צווארה עד
לשדה השמאלי. שם היא נשארת.
כל השקט פועם יחד עם פעימות ליבה.
היא מגרגרת בתוך כוס התה והופכת לחתולה, ושוקעת בתוכי. אני
הופך לים ומלטף אותה כמו שאדוות וגלים מלטפים ספינות שטבעו
בתוכם.
כשקמנו היה חושך, והיא מודה לי שהפכתי את היום ללילה בשבילה.
ועכשיו כשלילה, היא כבר לא צריכה אותי שאגן עליה מאור השמש
ומאנשים ערים.
אני יוצא לרחוב, ודווקא הרבה אנשים ערים בתוך השקט הזה. לרגע,
אני מתפתה להכנס פנימה ולספר לה עליהם, לומר לה שאני בכלל לא
מגן עליה מכלום ושהיא לא צריכה להזמין אותי עוד לעולם.
אבל הלילה כבר עוד מעט נגמר, והרגליים שלי כבר הלכו רחוק מאוד,
ואני כבר על סף ביתי.
אני נכנס ומשאיר את הדלת קצת פתוחה.
"מה?" אני שואל את עצמי.
"מה." אני עונה.
"אתה נורא שקט היום."