לגיטימי לשאול האם את עדיין מדברת?
כי דרך התמונה
רכנו מילותייך לי,
נפרשו מולי,
נערו לתוכי.
לגיטימי לשאול מה שמך?
רק כדי לדעת,
ממרחק השנים,
ברבות הימים,
רק כדי לחוש אותך, כאן, לצידי.
יש כאב-פנטום נורא כשמסתכלים בך,
התחושה שנקטעת מצד גופי,
מִמציאוּתִי.
ההיית ונעלמת?
כנר עזוב וקטן,
היית אש בעולם
ואז-
עמוד עשן.
יש בך יופי לא ברור,
לא צפוי,
כחתול מסתער עליי,
בטְפַַרי פשטות
ובשיני שמן
מעכלנִי.
מה שמך, גלי לי רזך
ויש לי שאלה
אלייך
די חצופה,
קצת מוזרה-
כשציירו אותך ככה
ונעמדת מולו
במלוא היוֹתֶך,
הווייתך
וסובבת עצמך בכל צירייך,
אני תוהה:
היית בתולה?
כי פנייך הן טוהר וחסד
ועוז
ותשוקה
אך של ילדה,
תשוקה של אובדן,
תשוקה של לב קטן.
רק שתדעי,
שסיפורי חייך
ודמותך
גואים ונערמים בי
ואני בודה ומסַתתם
מליבי,
כי לך אין אפילו שם,
אבל מי צריך שם
עם ליכסון- מבט שכזה.
ואני כמחסן,
כמקלט
לכל המבטים והתהיות,
לכל מולקולות החיים המיוזעות,
לכל הכוכבים
והשנים
והלילות
שזרמו
באותו מבט מהיר
שהכתפת לי
בעת סיבובך.
יש משהו בדיוקן
שמיד מרגיש לי אינטימי
להחריד.
מתקלפות מעליי שכבות-שכבות
של רִמצי אפידרמיס
ואני נהיה
ככדור אור-קלוּף-עור
מצטלצל וזוהר
במרחב.
כי בדיוקן,
בפגישה הנצחית,
ממש בהתנגשות העיניים,
בקריסתן זו אל זו,
באישונים מתפצלחים,
ורשתות עין קרועות,
יש דבר מופקר להבהיל ,
שמשאיר דווקא את הצופה
עירום לפתע,
גם במוזיאונים תחוּבי- אדם,
גם ליד חֶברה קרובה,
ובמיוחד- -
ביחידותך.
לא עירום של תשוקה,
עירום של התפרקות
כל המטען
בגדרות החשמל
שבליבי.
וכשאני מביט בָךְ,
אני מיד מרגיש ערטילאיות,
חריפה ופתאומית,
אלימה ואכזרית
שפושטת בגדים
מנפשי.
אז אני מצטער אם החרדתי
כשלפתע באתי
פרוץ ופתוח ומולך
ונלהט ונבער
בשאלות
וממש נמתח,
נקרע,
אל סיפורך.
בדיוקן יש דבר אכזרי, פוכר ציפורניים.
כי איך אפשר
להביט לך בעיניים
ושהלב לא
יפרכס,
יתעוות באפס-קצהו.
והלב מתעורר אל מול היחידנות שבמבטך
ושדריו נתקלים בבד השקרי.
ובליבי ההבנה הפעוטה,
שפנייך
הן כך וכך
ולא אחרת
ולעולם לא
יענו
לפניי. |