[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'וני ג'ון
/
סיפור בחשבון

מיכה חזר מבית הספר עם בובה של אי.טי. כמובן לא היה מה לאכול,
כי אימא כבר שנים "חולה" ולא נוקפת אצבע, רק שוכבת במיטה
ומעשנת, ויישנה, ומעשנת, ויישנה. הוא מרח גבינה לבנה שמנה על
פרוסת לחם ואכל. אחר-כך הוא הדליק את הטלוויזיה החינוכית וצפה
באיזה שיעור אנגלית לילדים. אימא הייתה יישנה כמובן, אבל לא
היה אכפת לו אם הוא מפריע, גם כך היא יישנה כל הזמן ואי-אפשר
לעשות כלום אם -כל הזמן- שומרים על השקט. חוץ מזה זה לא מגיע
לה שיישמרו על שקט, כי היא לא עושה כלום, אפילו לא מדברת. הוא
סיים לצפות בתכנית ונכנס לחדר בו הוא יישן. זה לא היה החדר
שלו, בבית הזה אין לו חדר משלו, אבל בחדר הזה הוא יישן. הוא
לקח ספר מהמדף שהשאיל לפני כמה שבועות מספריית בית הספר וקרא
בו. הוא קרא הרבה יחסית לגילו, לא הייתה ברירה אלא לברוח אל
הדמיון. הדלת נפתחה אבא נכנס. אבא היה עובד ועובד קשה, הוא היה
נהג אוטובוס. הוא לא היה עובד על קווים, אלא היה נהג תיירים
והשעות בהן עבד לא היו קבועות. לפעמים הוא היה עובד כמה שעות,
חוזר הביתה לאכול משהו ושוב יוצא לעבודה. או שהיה לפעמים עובד
ימים שלמים מ-חוץ לבית, כולל לילות, או לפעמים היו ימים שלא
הייתה לו עבודה בכלל. כמובן שאם לא הייתה לו עבודה - הוא לא
היה מקבל כסף, ולכן רצה עבודה וכמה שיותר. כמה שהוא עבד, והוא
עבד קשה והרבה, עדיין היו לו חובות לבנק ואי-אפשר היה להרשות
למשפחה לקנות שום-דבר מ-עבר לצרכים בסיסיים. כי המשכורת הייתה
זעומה ויוקר המחייה עוד יותר. אבא נכנס וראה את מיכה קורא
בספר, הוא הביט בו בייאוש. מחלומות ודמיונות לא קונים במכולת,
ובטח לא מרוויחים מיליון שקל לשנה. הוא סיפר לו כמה פעמים על
ילד שהתעסק במחשבים, ועכשיו, בשנות השמונים, יש לו חברת מחשבים
שמגלגלת מאות מיליונים. אבא חשב שמשהו מזה יחלחל לילד והוא
ייעשה אותו דבר, אבל הילד - לא היה אכפת לו מ-דבר. הם לא
דיברו. אבא פנה לאכול כריך וכאב לו שהילד סתם יושב וקורא ספר,
אין בזה שום תועלת. לכן אחרי שגמר לאכול נכנס לחדר בו קרא הילד
ספר, החדר בו הילד יישן, ושאל אותו בייאוש מלא בזעם אם אין לו
שיעורים לעשות. הילד אמר שיש. אז תעשה עכשיו, אמר אבא, חיכה
רגע והלך לקרוא עיתון. הילד ניגש אל התיק שלו והוציא את
המחברות ואת הספרים, הסתכל עליהם כעל דברים זרים לגמרי, החליט
לעשות קודם מתמטיקה ללא שום סיבה למה זה דווקא קודם, ונאבק
בתרגילים שהיו לו כמו סינית. כשהוא פרק את תיק בית הספר שלו -
הוא גם הוציא את בובת ה-אי,טי מפלסטיק שהביא מבית הספר. לאחר
זמן אבא העיף מבט לתוך החדר בו יישן הילד לבדוק אם הוא מכין
שיעורים. הוא הכין שיעורים וזה מילא אותו בתחושת הקלה קטנה,
אבל הוא ראה את הבובה. "מאיפה הבובה הזו?" שאל אבא. הילד הרים
מבט מהמחברות והספרים, הוא הכין את השיעורים על המיטה, כי לא
היה לו שולחן כתיבה. "מצאתי אותה בבית הספר," אמר מיכה כלאחר
יד. לרגע אבא חשב להניח לזה, אבל משהו הפריע לו. "איפה בבית
הספר?" "על הרצפה, ליד אחד השולחנות," אמר מיכה. זה הדהים קצת
את האבא. "זה לא היה שייך למישהו?" "לא," אמר מיכה, "זה היה
זרוק על הרצפה, ליד אחד השולחנות," איזה ילד מטומטם, חשב האבא,
"זה היה שייך למישהו שישב שם בשולחן, למה גנבת?" "לא גנבתי,"
אמר הילד כמעט בצרחה, כי כל הזמן שופטים אותו ומבקרים אותו עד
שהוא לא יכול להזיז אצבע בלי שיגידו לו - למה הזזת את האצבע.
וכבר נמאס לו. "זה היה שייך למישהו," אמר האבא, "זה לא," אמר
הילד. אז אבא ישב עצבני, אבל הסביר לילד בעדינות כמו אל מפגר,
שזה היה שייך למי שישב בשולחן לידו מצא את הבובה אי.טי. ומי
שהיה שם הניח את זה שם בלי לעלות בדעתו שמישהו יגנוב לו את זה.
ומחר הוא צריך לקחת את הבובה אתו לבית הספר ולהניח אותה בלי
שייראו איפה שמצא אותה. "זו הבובה שלי!" צעק הילד, "זו לא
הבובה שלך!" הרים עליו אביו את קולו. למחרת הוא איחר לבית
הספר, וכשנכנס לכיתה ראה את המורה עומדת לפני התלמידים, וכל
תכולת התיקים של התלמידים הייתה בחוץ, והיא עברה ובדקה מה יש
להם בתיק. "תרוקן את התיק," אמרה המורה, הוא רוקן, היא מצאה
לבסוף את בובת ה-אי.טי. והחזירה אותה לילד עם החזות הסקנדינבית
שהביט במיכה באשמה. "למה גנבת?" שאלה המורה. "לא גנבתי, זה היה
זרוק ליד אחד השולחנות," יותר מאוחר ביום הלימודים היא הסבירה
לו בעדינות, כי היא הבינה ש-מיכה בכלל לא מבין שעשה משהו רע.
וכשהתרשמה ש-מיכה מבין שעשה משהו לא בסדר, גם אם בלי לדעת זאת,
היא שחררה אותו מהמקרה. בהפסקה כולם קראו לו "גנב, גנב," אבל
הוא לא ענה, הוא רגיל שמציקים לו וכבר פיתח חסינות. כמובן שאם
כל הציפייה של אבא מהילד שיתעשר ממחשבים כמו הילד שהתעסק
במחשבים מ-גיל קטן והפך מיליונר - האבא בכלל לא קנה ל-בן שלו
מיכה מחשב מעולם...



נקודות
גם אימא לא הבינה למה צמחו לה נקודות שחורות על הגוף. הן היו
שטוחות, הנקודות, אבל גדולות, כל אחת בגודל של אגרוף. היא
הייתה מתפשטת, מביטה עירומה במראה. סוקרת את הנקודות על גופה
וממלמלת לעצמה. כל בוקר הייתה הולכת לעבודה, כל אחר הצהריים
הייתה חוזרת. מכינה את המאכלים, שומעת את התכנית שלה ברדיו,
עומדת מול המראה הגדולה של הארון עירומה ויחפה, מביטה על
הנקודות, מנסה להתיידד איתן, אבל מתעבת אותן שנאת נפש. מתלבשת
ואוכלת. נחה קצת ואומרת לי להיות בשקט. אבא היה מגיע עם חבילה
של עוגיות, ועיתון. על העוגיות היו נגיעות שוקולד שנראו כמו
נקודות קטנות. אימא הסתכלה על זה פעם אחת, לרגע, בחטף, ולעולם
יותר לא אכלה מהעוגיות. אפילו לא התלוננה, או מחתה, או הסבירה.
אבא סבר שהיא פשוט לא אוהבת את העוגיות בגלל הטעם או המרקם,
אבל אני ידעתי, אני ידעתי שהנקודות מדברות דרכן. לאבא לא היה
אכפת מהנקודות, הוא אמר שזו מן פריחה קלה וזה יעבור. באותה
מהירות בה זה הגיע. הוא עדיין היה שוכב עם אימא כמו תמיד,
לפעמים, כשהיה להם חשק. אימא אמרה לאבא שבלי הזיונים שהוא נותן
לה - היא הייתה מאבדת את דעתה. היא אמרה לו את זה לילה אחד
אחרי, כשחשבו שניהם שאני יישן בחדר הסמוך. באמת הייתי קצת
יישן, אבל קצת ער, ושמעתי. הנקודות לא עברו ואימא התייעצה עם
אבא. הוא התנגד לטיפול רפואי כי הוא חשב שיכול להיות יותר
גרוע, ואמר - כמה נקודות לא הרגו אף-אחד. אבל אמר לה שאם היא
לא מקבלת את דעתו, אז כמובן זכותה לעשות משהו בעניין עם
הרפואה. אימא קראה קצת והחליטה להניח לזה. היא קראה על הנושא.
לא היו לה נקודות בפנים, אז היא אמרה - לא נורא, לא סוף העולם.
כמה נקודות לא הרגו אף-אחד. אני בינתיים גדלתי והייתי לפני
בגרויות. אימא הפסיקה לסקור את עצמה עירומה מול המראה ואבא היה
הולך וחוזר ממילואים הרבה פעמים באותה התקופה. אימא הייתה
עצובה כשאבא לא היה, אז בסוף סבב המילואים, כי היו צריכים אותו
לזמנים ארוכים משום מה, הוא החליט לפצות אותה ועשה לה הפתעה.
הוא הלך יום חופש אחד בבוקר בלי להגיד לאן, וחזר בערב עם
נקודות שחורות בגודל אגרוף מקועקעות על כל הגוף שלו. הוא חשב
שאימא תשמח, אבל היא בכתה. היא אמרה "מה עבר לך בראש?" ונכנסה
לדיכאון אבל יצאה ממנו אחרי מספר ימים. "זו הייתה שטות," היא
אמרה, אבל כבר לא היה אכפת לה. וכשאבא ואימא היו עושים אהבה -
היא התבדחה שהנקודות מתנשקות.



קיץ
אני ישבתי על הספסל בחצר בית הספר והבטתי בילדים באים והולכים.
גם אני הייתי ילד בבית הספר, אבל לא באתי ולא הלכתי. הלבוש שלי
היה מרושל וקצר, עם כתמי אוכל ושולי שרוולים מתפוררים. הרגשתי
די בסדר ומה עוד שנעלתי סנדלים שכבר אז לא היו באופנה, אבל
הייתי בכפר אז אנשים צריכים להתנהג כמו בכפר, למרות שהם
מושפעים עמוקות מהעיר הגדולה הקרובה. היה חם מאוד ונעים מאוד
למרות שהיה חם, כי אלה היו הימים החמים הראשונים אחרי חורף
ארוך ומדכא. סוף-סוף אני יכול להסריח ולהתקלח כמו משוגע במים
קרים כדי לצנן את עצמי. להתקלח בחורף זה מבאס, כי העור הופך
חידודין והפטמות עומדות. הכושר שלי לא היה בשיא, אבל עדיין
הייתי מאוד בריא בכושרי. עונת החורף לא היטיבה עם כושרי הגופני
כי אי-אפשר היה לרוץ, אבל ביצעתי שכיבות שמיכה וכפיפות בטן.
העור שלי היה כהה במקצת באופן טבעי, וזה היה טוב, אך חשבתי
שעליו להתכהות עוד בשמש כי עור כהה מחמיא לי. לכן הייתי רובץ
בשמש בכל הזדמנות כמו לטאה סרוחה ונהנה מזה עד השמיים. אפשר
היה לראות בחורות צעירות עוברות ואולי ליצור מצב. בחורף קראתי
הרבה ספרים, ולכן בתחילת הקיץ המוח שלי היה מחודד. הוא גם היה
פורה ומלא דמיון, ודמיינתי מצבים עם בחורות בגילי כשיש הרבה
מוזיקה של נעורים שאנחנו אוהבים. הבנות היו משוגעות כי זה היה
גיל 17 מפוצץ ההורמונים, והבנים היו חרמנים כמו שפנים. חייב
להיות מצב ובעצם הרבה מצבים בקיץ הזה אם לא נרדמים. ככה חשבתי,
ובחנתי את הנערות. מי מהן תהיה טובה אליי ותיתן לי חסד של
תאוות. סגן המנהלת היה מאוד עצבני, כי הילדים היו שמחים. הוא
לא אהב את הילדים בבית הספר שמחים, כי הוא האמין ש-רק מסבל
מתפתחים. אבל אני חושב שזה היה רק תירוץ לעצמו, ובעצם הוא היה
סדיסט שאוהב ילדים סובלים. לא היינו כל-כך ילדים, כמעט בגיל
צבא, אבל בכל זאת הוא היה צורח עלינו כאילו היינו ילדים בגן
שלא מבינים. אנחנו היינו ממלאים את תיבת הדואר שלו בתרכיז פטל
כדי שיהיה לו מתוק בחיים, רק רצינו לטובתו, אבל הוא היה מתעצבן
כי זה היה מכתים את המכתבים והופך את האצבעות שלו לדביקות,
ולכן כל הזמן הוא היה צריך לשטוף את האצבעות במים. חשבנו
שאנחנו נצליח הרבה יותר ממנו בחיים, ולכן הרגשנו הרבה יותר
טובים ממנו, אבל החיים טמנו לנו בהמשך הדרך הפתעות רבות בכלל
לא נעימות.  



יש תקלה במערכת
בגן הילדים הייתה ילדה משונה. היא הייתה קצת יפה, קצת שקטה,
קצת חולמנית. היא אהבה לעשות דברים בדרך שלה. אבל אז הגיע שגיא
לגן והפך את כל התמונה, הוא גרם לה לעשות דברים שלא בדרך שלה.
קודם כל שגיא היה ילד קטן בגילה, והוא היה מופרע. הוא היה
כל-כך מופרע, אבל בצורה טובה. כל הילדים אהבו אותו ואפילו
הגננת, כי הוא עשה בדיוק מה שהוא רצה בדרך שלו, ואם הוא לא היה
רוצה - הוא לא היה עושה. הגננת תמיד אמרה לילדים שמשגיא הזה לא
ייצא כלום, אבל בינה לבין חברותיה היא אמרה שהוא יהיה משהו
גדול, כי שגיא עושה תמיד דברים בדרך שלו, ומה שהוא רוצה - ככה
יקרה. ילדים כאלה הופכים למיליונרים כשהם נהיים גדולים, אמרה
הגננת לחברותיה, הם אלה שאומרים לאנשים ממוצעים מה לעשות ואיך
להיות, וגורמים להם להתנהג בדרך שלהם. שגיא באמת עשה כל מה
שהוא רוצה וגרם לילדה המוזרה לעשות כל מה שהוא רוצה. היא אהבה
אותו אהבת נפש. אבל פעם אחרי כמה חודשים קרה מקרה. שגיא אמר
לילדה המוזרה לטפס על עץ כדי להביא לו בלון שנתקע שם. בלון
הליום. היא טיפסה, נפלה, שברה את הראש ומתה. מאז שגיא השתנה.
הוא כבר לא היה מופרע. הוא לא עשה מה שהוא רוצה, אלא מה שאחרים
אמרו לו. שגיא תמיד רצה לדעת למה הילדה המוזרה הייתה מוזרה,
אבל לא עלה בדעתו לשאול - אלא כשהיא כבר לא הייתה. ולכן לפעמים
היה בוכה כי לא ידע למה היא הייתה כמו שהיא הייתה.  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם כמו
מלפפון

פעם בפה
פעם בתחת


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/21 10:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'וני ג'ון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה