הלכתי טועה, מטעה ומוטעה, ברחובות הצרים החשוכים אל עבר הבר.
הרחובות השתקשקו ואני איתם, כאילו העולם הפך למחבת רותח וסיני
מקפיץ אותנו מעל האש. נתקלתי באיש ללא פנים שבא במהירות מולי
ונפלתי. "היי, אתה!" צעקתי אליו הוא נעצר. ניגש אליי בנחישות
כשאני על ברכיי והצמיד להב סכין קפיצית לפניי. "לא אמרתי
כלום..." מלמלתי, והוא לחץ שם משהו והסכין נכנסה בנקישה לנדן.
הוא הביט בי רגע, לא ראיתי את פניו, ואז הסתובב ושוב מיהר לשם
כאילו לא קרה דבר. אני מיששתי את ברכי הכואבת, המכנס היה קרוע
ועל אצבעותיי היה דם. רציתי לקלל אותו בשקט, אבל פחדתי שהוא
יישמע. נעמדתי על רגליי. הלכתי צולע לעבר הבר דרך אותם סמטאות
פתלתלות ובדרכי עברתי ליד ביתו של הרב. נעצרתי ליד דלת הרשת
הנמוכה שהובילה לחצר לפני ביתו. בוודאי הוא יישן. לו הייתי
כמוך, רב, חשבתי ביני לביני. הרי אתה נקי מחטאים, וגם אם חטאת
- חטאיך נוקו. ומוחך צלול ונפשך נקייה, יודעת למעלה ולמטה וכה
שלווה. בוודאי תוכל לתת לי עצה איך לצאת מדרכי הרעה. אך אתה
יישן בוודאי וחלומותיך תלויים במרומים. הו, רב, למה זנחת אותי
כשהייתי צריך את עזרתך? תראה אותי עכשיו, תראה! המשכתי בדרכי
ועקפתי את שורות הסמטאות ימינה אל הבר. שם עוד מרחוק ראיתי את
הנורה הצהובה דולקת חלושה מעל הפתח, ואנשים מתגודדים אצלה.
האטתי את צעדיי כדי להיטמע בסביבה. מבטים אפלים נשלחו אליי
מהגברים המתגודדים, אבל הם היו ריקים, ולא ראו בי דבר והפה לא
דיבר. נכנסתי. עשרות אנשים ישבו סביב שולחנות עגולים וכמה ליד
הבר. ניגשתי אל הבר וניסיתי למשוך את תשומת לבה של יסמין היפה.
היא הייתה שחומה ותווי פנייה כאיילה, ושיערה קלוע ואסוף על
עורפה. "צוויץ, צוויץ," אמרתי חרישי, כי זמן רב לא שמה לבה
אליי. היא הביטה בי נדהמת. "כוסית ערק, במטותא," אמרתי,
וניסיתי להסוות את תחינתי. "מיד," היא אמרה, והגישה לשכנים שלי
את המשקאות שהיו בידה, ואז שלפה כוס קטנה מתחת לדלפק, שלחה יד
לבקבוק ערק ויצקה את המשקה. שתיתי אותו בלגימה עוד לפני
שהספיקה לברוח. "עוד," אמרתי, ושמתי לפנייה את הכוס. היא יצקה
בה שוב. שוב שתיתי, והפעם הרגשתי כבר נורמלי. אני יכול
להתרווח, אני יכול להביט סביבי מי נמצא ומי לא. ברכי לא כאבה
עוד. הנחתי את הכוס על הדלפק והבטתי ביסמין משרתת שתיינים
במיומנות ראויה להערצה. היא הביטה בי רגע ואני תופפתי על הכוס
בשני אצבעות. "בזמנך הפנוי," אמרתי בחיוך אווילי.