אבל אתם לא צריכים לדעת את זה. יום חם, יש עננים בשמיים, אבל
עדיין חם. אם יורד גשם בצורת טיפות - הוא חם. אם יושבים ב-צל
עדיין חם. אם מדליקים מזגן אי-אפשר לעשן ואי-אפשר לנשום, כי
האוויר המלאכותי חונק. אני יושב על האורגן ומספר לו סיפור, דרך
מנגינה. על חור לבן, זה כמו חור שחור - רק לבן, שמהדהד בי כמו
חור ענק בזיכרון. אני מספר לו מה כן אני זוכר. אני מספר לו
שפעם הייתי אחר. אני מספר לו שזה טבעי להשתנות, ולא טוב להיצמד
לישן. אני מספר לו על העלמה שתוקעת בי עיניים רוסיות. רוסיות
יודעות לקרוא מחשבות. אני יכול לספר לו על ההיא שישבה מולי
באוטובוס, וגמרה כי הצמדתי את הברך לזה שלה. אבל אלו סיפורים
של זקנים שמתרפקים על נעורים מפוארים, ובעצם מצביעים על הווה
דל. ההווה אכן נראה דל, אבל הוא לא, הוא רק שונה. יש אופקים
והם חדשים. לא אותו הנוף נשקף מהחלון למרות שגשמית הרחוב לא
השתנה הרבה. אני גר כאן, על ראש הגבעה, או אולי זה הר. החלונות
פרוצים אחרי שילדים שברו את השמשות וכיסיתי אותן ביריעות בד.
לפעמים הם נכנסים דרך החלונות, ילדים קטנים, בני 7-8, ואני
מבריח אותם בצעקות. אין מה לגנוב, הבית מאוד דל. והאורגן נמצא
בחדר נעול ועוד כמה חפצים קצת יותר יקרים מאבנים. כמו למשל
אוסף הוויסקי שלי, שאני שומר לימים שחונים כמו אלה. אני שותה
כמה כוסיות בהפרש של רבע שעה - עשרים דקות, ואני מסודר להיכנס
למיטה ולישון כמו תינוק, כשהמחשבות חגות סביבי. אני מתעורר
לרעש, מבריח את הילדים, וממשיך לישון. אני מתעורר בקלות. אבל
היום על הבוקר האורגן התעקש לנגן מנגינה מאוסה מהעבר. לא רציתי
בה. ניגנתי וניגנתי ואז מזגתי לי מהוויסקי, אין לי כוח לרגשות
כבדים. זה כאילו לטבול באש, ואני לא יודע איך נשאתי את זה שנים
רבות בעבר. היום אני לא מסוגל, אני מתרחק, כמו מאש. לקחתי
קוביית קרח מהמקפיא וריסקתי אותה בשיניי, זה גרם לי להרגיש
יותר טוב. טעמתי גלידה קפואה של בן נ' ג'ריס, זה עשה לי מתוק
וקר בבטן. שטפתי עם שתייה קרה. לימונדה מוגזת. את האש שולחים
בי, אבל אני מרחיק אותו בחומות של קרח. הלב שלי קר, אני קר,
וככה אני אוהב את עצמי.