- סבא, זה נכון מה שסבתא אומרת, שהיית מרגל?
- לא ממש, חמודה שלי. אמנם עבדתי במקום שיש בו גם מרגלים אבל
אני עזבתי אחרי כמה שנים.
- איך קוראים למקום הזה?
- המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים או בקיצור, המוסד.
- ולמה עזבת?
- הו, זה סיפור סודי.
- בבקשה סבא, בקשה, אני רוצה לשמוע.
- טוב חמודה, אז תסגרי את הדלת כדי שאף אחד אחר לא ישמע
ותבטיחי לי שאת שומרת אותו בסוד רק לעצמך.
- נשבעת סבא, בחיי.
- כשהייתי צעיר חלמתי שכשאגדל אהיה מרגל. אהבתי לקרוא ספרי
ריגול וראיתי את כל סרטי ג'יימס בונד וממש התאהבתי בתחום. אחרי
הצבא מישהו סיפר לי שמחפשים עובדים למוסד, הגשתי בקשה
והתקבלתי.
הרגשתי שהחלום שלי עומד להתגשם. דמיינתי איך אני יושב בחליפה
לבנה בלובי של מלון בבירה ערבית, עם כוס מרטיני ביד ואיך אני
מנצח את כל הטיפוסים הרעים אויבי המדינה.
אבל בפועל ישבתי בבניין משרדים אפור בבת - ים וביצעתי עבודה
משעממת מאוד. ישבתי בארכיון והייתי מקבל המון מסמכים. הייתי
צריך לקרוא אותם ואז להחליט לאיזה חלק בארכיון הם שייכים.
הייתי צריך לרשום אותם ואז לשים אותם בתיקייה המתאימה. משעמם
כבר אמרתי?
ואז, זה היה בשנת 1982, הרבה לפני שאת נולדת ואפילו עוד לפני
שההורים שלך התחתנו, פרצה  מלחמת לבנון. קראו לי לבוא למחלקת
כח אדם. חשבתי שהנה מגיע הרגע הגדול ויעבירו אותי למשהו מעניין
יותר. אז באמת העבירו אותי אבל לא כמו שקיוויתי. במקום לעבור
למחלקה מעניינת יותר, העבירו אותי לשלוחה שבחיפה. וככה כל בוקר
וערב הייתי צריך לנסוע באוטובוס מתל אביב לחיפה. וזה היה קשה.
ולפעמים כשיום העבודה היה מסתיים בשעה מאוחרת, הייתי נשאר
לישון בחיפה במשרד בשק שינה על הרצפה.
- איזה כיף זה סבא, נכון?
- אני לא חשבתי ככה אז. מה שכן, הפיצוי שקיבלתי היה שהעבודה
הפכה להיות קצת יותר מעניינת. עבדנו שם יחד עם השב"כ. את יודעת
מה זה שב"כ?
- משהו שקשור ליונים?
- לא, זה כמו משטרה חשאית שתופסת מחבלים. הם עבדו אז גם בלבנון
ואנחנו במוסד עזרנו להם. ככה ישבתי לי בחיפה בבנין גבוה עם נוף
מדהים ושוב עשיתי עבודה משרדית. עד שיום אחד...
- יו, סבא אני במתח.
- ...עד שיום אחד מינו אותי להיות חבר בצוות חקירה משימתי. היו
שם נציגים מהצבא ומהמשטרה ואני הנציג של המוסד. היינו צריכים
לחקור בענינו של איזה חייל שנפל בשבי בלבנון. רגע, איך קראו
לו? רגע...זה תיכף יבוא...הא ידעתי! שי חביב היה שמו. איזה
זיכרון יש לסבא שלך!
ידענו רק שהוא מוחזק בידי ארגון מחבלים. לא ידענו איזה ארגון
ולכן לא יכולנו לנהל מו"מ על שחרורו. למעשה, לא ידענו בכלל אם
הוא חי או מת. לא היה לנו הרבה מה לעשות חוץ מלקרוא את כל
העיתונים הלבנוניים בתקווה שמשהו יצוץ.
צה"ל מסר לנו פרטים על החייל. נדמה לי ששירת בגולני. בחור
חיפאי. להוריו הייתה חנות בגדים. בגלל שלא היה לנו הרבה מה
לעשות, אז כל הצוות הלך לפגוש אותם. החנות הייתה בעיר התחתית
קרוב לכניסה לנמל.  אני עדיין זוכר את שם החנות: "הלנה היפה"
קראו לה.  כחובב מוסיקה קלאסית התרשמתי מכך שקראו לחנות בחיפה
כשם אחת מיצירותיו של אופנבך.
פגשנו שם את המשפחה. הם היו מודאגים ומתוחים ואנחנו הרגענו
אותם ש"כל זרועות הביטחון לא משאירות אבן על אבן בחיפושים", זה
מין ביטוי שכזה אבל למעשה לא ידענו כלום.
יום אחד קיבלנו ידיעה מהצבא שאיזה מחבל סיפר בחקירתו כי שמע
שמועה שהארגון של חירבאווי מחזיק שבוי ישראלי. הוא עצמו לא היה
חבר בארגון הזה ולא ידע פרטים נוספים.
התחלנו לרוץ ולחפש מידע על הארגון ועל אותו חירבאווי. הסתבר
שלא היה הרבה מידע לגביו כי עד אז הוא לא עשה לנו צרות. כל מה
שמצאנו הייתה ידיעה אחת שסיפרה כי  מוצאו של אותו חירבאווי
הוא במשפחת פליטים שברחה מחיפה במלחמת השחרור. רק זה. לא הייתה
לנו תמונה של חירבאווי, לא ידענו איפה הוא יושב, כלום. כן, ככה
היה המודיעין פעם.
ראש הצוות החליט שאני ועוד אחד מהצוות נחפש בחיפה פרטים על
משפחת חירבאווי וחברי הצוות האחרים ינסו בכפרים בסביבה. ניגשנו
לארכיון העירייה. מאחד הארונות שלפו ספר גדול. "זהו פנקס משלמי
המיסים המנדטורי" אמר הפקיד, הרטיב את קצה אצבעו עם הלשון והחל
מדפדף בין דפי הענק הצהובים. "הנה" אמר לבסוף "חירבאווי טאפש,
רחוב אלבוסתן 3, חיפה". הודינו לפקיד ומיהרנו לעזוב את
הארכיון. הריח הכבד של האבק לא עשה טוב לשנינו.
חזרנו למשרד וחיפשנו את רחוב אלבוסתן במפת העיר. הרחוב לא
נמצא.
חזרנו לבניין העירייה. במשרד מהנדס העיר מצאו עבורנו מפה ישנה
של העיר. מצאנו בה את רחוב אלבוסתן. כשהשווינו בין המפה הישנה
למפה המעודכנת ראינו שעל כל השטח ההוא יושבת היום התחנה
המרכזית של חיפה. הגענו למבוי סתום.
ראש הצוות הציע שאני וחברי לצוות, שהיה איש שב"כ, נעבור בין
בתי הקפה הישנים שבעיר התחתית. אולי נמצא איזה מישהו מ-48'
שהכיר את משפחת חירבאווי, ואולי אולי יוכל לספק רמז על המקום
בו היא נמצאת בלבנון.
בשלב הזה, איש השב"כ שאמור היה לעבוד איתי, הפסיק לבוא כי אשתו
רצתה להתגרש או משהו כזה. ראש הצוות החליט שאמשיך לבד.
אז עברתי בין כל בתי הקפה שבעיר התחתית. שתיתי כמויות קפה יותר
ממה ששתיתי בכל ימי חיי עד אז. ישבתי שם על כיסאות נמוכים ולא
נוחים, מסביבי ישבו בעיקר זקנים אבל הם לא ענו לי כשפניתי
אליהם. לא התייאשתי והמשכתי לבוא יום יום כל פעם לבית קפה אחר.
אחרי חודש, אולי חודשיים, עשיתי את עצמי מתעניין במשחקי השש -
בש שלהם. מי יודע, אולי זה יעזור. וזה הצליח. באחת הפעמים, תוך
כדי צפייה במשחק סוער במיוחד, הצלחתי לדבר עם בחור צעיר  שעמד
לידי. אמרתי משהו על המהלך האחרון והוא הסכים איתי. בסוף המשחק
הזמנתי אותו לקפה על חשבוני, הצעתי לו סיגריה ודיברנו על הא
ועל דא. את יודעת מה זה?
- דא אני יודעת. מה זה הא?
- עזבי, דיברנו על שטויות. גם למחרת פגשתי אותו שם ואז כבר
הצטרפתי לשולחן שלו. ביום השלישי שאלתי אותו בשקט אם נשארו
בשכונה  מבוגרים מ- 48'. הוא חשב קצת ואז אמר:"רק סיתה". מסתבר
שנשארה זקנה אחת, האחרונה מהדור ההוא שעדיין בחיים. הוא שאל
מישהו לכתובתה המדויקת ורשם בעבורי על פתק.
חזרתי למשרד מנופף בשמחה בכתובת. ההישג המודיעיני הראשון שלי.
"מה אתה כל כך מאושר" נזף בי ראש הצוות, "לך לזקנה ודבר איתה.
ושיהיה לך בהצלחה" גיחך.
כל הדרך אליה דמיינתי איך אני בא לחדר מעופש ופוגש זקנה חסרת
שיניים, חירשת וחצי עיוורת שמדברת ערבית בלבד. והרי הערבית שלי
לא משהו.
הפתק הוביל אותי לשער ברזל גדול שבמרכז חומת אבן. על החומה לכל
אורכה היו פזורים אדניות מהן נשפכו אשכולות גרניום אדומות.
לחצתי על זמזם האינטרקום וקול מתכתי חקר אותי לסיבת בואי. נשמע
זמזום והשער נפתח. רעשי הרחוב המסחרי פינו מקומם לשקט מוחלט.
מולי הייתה וילה ערבית יפה. צעדתי בשביל העשוי אבני חצץ קטנות,
משני צידיו גן ורדים ריחניות בשלל צבעים. במרכז הגינה הייתה
מזרקת אבן גבוהה שקול המים הזולגים ממנה התמזג בשלווה המוחלטת
ששררה בחצר. עוד לפני שטיפסתי במעלה מדרגות השיש נפתחה דלת העץ
הגבוהה. סוכנת בית צעירה קיבלה את פני. ביקשתי לדבר עם גברת
"סיתה" והיא צחקה ואמרה במבטא ערבי כבד ש"סיתה" זה גברת בערבית
וכי הגברת שאמי כעת במנוחת צהריים. "אתה יכול להמתין בחדר
האורחים או לשוב בארבע וחצי".
העדפתי להמתין.
עשיתי טעות. מסתבר שלגברת שאמי יש מטפלת צמודה. אבל כשהגברת
נחה, המטפלת משועממת ומחפשת טרף. נפלתי לה מן השמיים. המטפלת
התבררה כעולה מרוסיה, דברנית ללא סוף שכאילו והשתחררה זה עתה
מסדנת שתיקה הודית. בתום שעתיים של עינוי, הציצה הדברנית
בשעונה וקמה ממקומה כדי לעזור לגברת שאמי להתלבש.
בארבע ושלושים בדיוק הובילה המטפלת הדברנית את הגברת שאמי
בכיסא גלגלים לעברי.
אמנם הגברת שאמי הייתה אישה מבוגרת אבל ממש לא חסרת שיניים וגם
לא עיוורת. הגם שישבה בכיסא גלגלים, היא נראתה כמו מלכה. היא
שידרה סוג של אצילות והדרת כבוד שהיום כבר לא רואים בארץ.
הצגתי את עצמי בפניה כחוקר אקדמאי המתעניין לצרכי מחקר בתולדות
משפחת חירבאווי בחיפה. היא הרימה יד כדי שאשתוק וציוותה על
סוכנת הבית להביא את תה אחר הצהריים.
ישבנו שנינו, אני וגברת שאמי, מול חלון זכוכית עגול, הצופה על
גינתה המוריקה, ולגמנו תה משובח בשתיקה. על השולחן שבינינו
הייתה צלחת סקונס אנגליים ולידה כלי אחד עם ריבה ושני עם קצפת.
ההרגשה הייתה כאילו אנחנו באיזה אחוזה אנגלית. בסיום הארוחה,
ניגבה גברת שאמי את פיה במפית, קראה לסוכנת הבית שתיקח הכיבוד
והביטה בי במבט חודר ואמרה בעברית טובה במבטא ערבי:
"שני אמירים היו בחיפה בתקופת המנדט. כל אמיר ותחומו, כל אמיר
ועסקיו. האמיר האחד, בעלי המנוח נזים שאמי ביי היה הבעלים של
האדמות במפרץ עליהם יושבים היום קיבוץ יגור וקריית חיים וקריית
ביאליק ונשר". אפשר היה ממש לשמוע את הבוז בקולה כשביטאה את
השמות העבריים. התעלמתי מכך והמשכתי להקשיב לה: "הוא עשה עסקים
עם האנגלים ומכר להם אדמות ואחר כך גם עם היהודים. מהרווחים
שעשה הקים קרן שמאפשרת לי לחיות כאן בבית הזה.  האמיר השני היה
טאפש חירבאווי בק". היא השתתקה, הפנתה מבטה ממני והלאה לכיוון
החלון והגינה. לבסוף, נשמה נשימה ארוכה והמשיכה. "לא הייתה שום
תחרות בין שני האמירים. בעלי היה בעסקי אדמות וחירבאווי בעסקי
נדל"ן. כל החנויות בעיר התחתית היו שלו.  היו גרים בבית יפה על
הכרמל וכשהנציב העליון היה מגיע לצפון, חירבאווי בק היה מארח
אותו ועורך נשף גדול לכבודו. אשתו הייתה חברתי הטובה ביותר.
בניגוד לבעלי, חירבאווי בק סירב לעשות עסקים עם היהודים.  לא
אהב אותם. בעלי ניסה לשכנע אותו ולא עזר. בגלל זה כשהיהודים
כבשו את העיר התחתית, הוא מיהר לברוח ללבנון. מזלו שברח כי
כמעט כל החנויות שלו בעיר התחתית הפכו לאבק ונהרסו. את המעט
שנשארו לקחו היהודים.  יום אחד לפני שנים חירבאווי ביי הצליח
איכשהו לחזור לחיפה. הוא רצה לראות מה נשאר מהרכוש שלו. לפי מה
ששמעתי, כשנכנס לחנות שהייתה שלו, היהודי רדף אחריו עם נבוט.
אנשים ראו את חירבאווי נופל על הכביש ומת. ככה ברחוב,  אללה
ירחמו" אמרה ושוב השתתקה.
היא הביטה בי במבט נוקב ואמרה בטון חד "קברו אותו בלילה כמו
גנב בבית הקברות שלנו שבסוף הרחוב הזה. בעלי הוא ששילם עבור
המצבה על הקבר שלו".
"וחוץ ממנו לא הייתה עוד משפחת חירבאווי בחיפה?" שאלתי.
"לא. רק הם. ומה שהכי עצוב לי זה שהחנות של חירבאווי נשארה אצל
היהודים".
"איפה הייתה החנות?" שאלתי.
"איפה שעכשיו חנות הבגדים הגדולה שמול הנמל. הם איחדו שתי
חנויות" אמרה.
רציתי להיות בטוח ושאלתי:"מה השם של החנות?". תשובתה נאמרה
בשקט, כמעט בלחישה: "הלנה היפה".
הודיתי לה ובדרך חזרה למשרד עצרתי בחנות. דיברתי בכעס אל הסבא
הזקן של החייל ואמרתי לו שהוא אשם בכול, אבל הוא נשבע לי בכל
היקר לו שאינו יודע על מה אני מדבר. "אולי זה היהודי שהיה פה
קודם" אמר וכל גופו רועד מהתרגשות.
למחרת בבוקר הונחו על שולחני עשרות ספרי טלפונים של אזורי
לבנון השונים. הייתי צריך לעבור על כולם ולחפש היכן בלבנון יש
חירבאווי. לא שחשבנו שנמצא את כתובת ארגון המחבלים בספר
הטלפונים, אבל הנחנו שכל החירבאווים קשורים ורצינו לדעת באיזה
מקומות הם גרים.
- למה לא עשית חיפוש במחשב, סבא?
- כי אז לא היה מחשב, מתוקה שלי. היה צריך לעבור על כל הספרים
ולרשום בעט על דף נייר.  יומיים רצופים ישבתי עם הספרים האלה
עד שמצאתי שכל חירבאווים שבלבנון מרוכזים בעיר צידון.  כשבאתי
לראש הצוות עם הכתובת, הוא שלח אותי לעבור בין כל הקברים בבית
הקברות המוסלמי בחיפה ולחפש את הקבר של אותו חירבאווי. וזה כבר
היה קשה יותר. מצאתי כמה קברים של משפחת חירבאווי אבל אף אחד
לא התאים לשנת הפטירה שסיפרה הגברת. המשכתי לחפש ובסוף מצאתי
את הקבר. הוא היה מוסתר בין עשבים וקוצים. צילמתי את הקבר
ומסרתי את הפילם לראש  הצוות.
- סבא, למה לא צילמת אותו בסמארטפון ושלחת למייל שלו?
- מתוקה, אז המייל היה תיבת דואר אדומה באמצע המדרכה והטלפון
היה משהו גדול וכבד עם חוגה עגולה באמצע.
- ומה קרה אח"כ?
- פשוט מאוד, שלחו מכתב לאחד מהחירבאווים עם התמונה של הקבר
המוזנח של הסבא. במכתב הייתה התחייבות שאם יגיע מכתב מהשבוי
נדאג לטיפוח הקבר. הנחנו שכל החירבאווים קשורים וזה שיקבל את
המכתב, יעביר אותו לחירבאווי הנכון. כעבור חודש הגיע מכתב
מהחייל השבוי. ואז ראש הצוות שלח אותי עם גנן לבית הקברות כדי
שינקה את סביבת את הקבר וישתול סביבו פרחים. בסוף שחררנו כמה
מחבלים והשבוי חזר.
- איזה יופי. הצלחת במשימה. אז למה עזבת?
- הסתבר לי שג'יימס בונד יש רק בסרטים. רק בפרשה הזו הייתי
צריך לשבת שבועות ארוכים בבתי קפה, לתחקר גברת זקנה, לקרוא את
כל ספרי הטלפון של לבנון ובסוף להביא גנן לנקות את הקבר.  חוץ
מזה, נעלבתי מכך שראש הממשלה הזמין רק את ראש הצוות כדי להודות
לו.
- וזהו?
- לא. חוץ מכל זה, נמאס לסבתא שאני כל הזמן לא בבית והיא איימה
שתעזוב אותי אם לא אמצא עבודה אחרת. אבל זה הכי סודי.
- סבא אתה יודע מה?
- מה מתוקה?
- תתאפק לא למות בקרוב, כי בשנה הבאה אצטרך להגיש עבודת שורשים
וארצה לראיין אותך.
- אשתדל מתוקה, אשתדל...