חבורות של צבועים,
אשר שופטים אחרים...

עוד לפני שנעלו
את נעליי,
עוד לפני שקשרו
את השרוכים,
עוד לפני שפסעו
ולו צעד אחד קטן
בתוכן...

צבועים, שאומרים לי,
לשכוח את העבר שלי,
כאילו הם עצמם
לא זוכרים את עברם,
לא עושים אזכרה
ביום הפטירה
של בן משפחה
שאיננו כבר!
הדת היא תמיד תירוץ מצויין...

מספיק עם הצביעות,
כאילו לא חודרת בכם
גם לא טיפה של עצבות
בחיי היום-יום...
כאילו מעולם לא דאגתם
לאדם אחר בכאבו,
כאילו חייכם מנותקים
מהסובבים אתכם...

הם גם אומרים לי
לא לחשוב,
לא לתכנן,
העתיד לא קיים,
כאילו שהם לא חושבים
על יום המחר,
אם בקביעת תור
לאנשהו,
ואם בהמתנה לאירוע...

הם מדברים איתי,
כאילו אני חיה
את החיים שלהם,
כאילו לא עברתי
טראומה אחר טראומה
וקמתי והמשכתי לחיות...

ואלוהים יודע,
שתמיד חייתי,
ואני עדיין חיה
חיים מלאים!

הם מדברים איתי,
כאילו הם יודעים
את הפירוש של
"לחיות עם אפילפסיה"
ועוד כשאין מודעות לנושא...

הם מדברים איתי,
כאילו אני חיה
ממשכורת מכובדת
ולא מקיצבת נכות עלובה,
שמאלצת אותי לתכנן
כל חודש מבעוד מועד...

הם מדברים איתי,
כאילו שום דבר בעולם
לא גורם להם לכעוס,
לעמוד על המשמר,
או לתהות...
אין דבר כזה אף פעם!

כן, אתם רוצים,
שרק אחייך לעולם,
שאגיד כל הזמן,
ש"הכל טוב, תודה לאל."
עם חיוך מרוח על הפנים...

חבורת מטומטמים,
האור לא מתכחש לחושך,
האור בחושך מתעצם!
גם הכוכבים זקוקים לחושך,
בכדי להאיר את הלילה
באורם הרך!

מספיק כבר, צבועים,
לשחק עם חיי
ולהגיד לי איך לחיות!
כאילו אין בי אופטימיות,
כאילו אין בי תקווה,
כאילו החיוך לא קורן מעיניי...

כי הצלקות שעל הלב
נחרטו עמוק בנשמה
ולא ניתן להעלים אותן,
אך ניתן ללמוד מהן,
ולהעצים את האור הפנימי!

ואיך אתם, שמטיפים בלי סוף,
עוד לא הבנתם את זה?!?

אני זו אני,
ואני נפלאה ומקסימה
(וזו עובדה!)
הלב שלי פתוח לתת ולקבל
מאנשים, שאני סומכת עליהם!
נכון, יש ביניהם, גם כאלה,
שעוד לא למדו לתת נכון,
וקיימת בי תקווה, שהם עוד ילמדו...

נכתב בעקבות הטפות אינסופיות של מספר מאמנים אישיים...