כשחגגנו את השנה השלישית לנישואין שלנו, הסכמנו שלא נקנה אחד
לשניה מתנות. 
הכנתי לו ארוחה בבית, דיברנו במשך שעות,
שתינו הרבה יין וכל כך נהנינו שהוא כמעט שכח להביא לי את המתנה
שהוא הכין לי. הוא הגיש לי קופסה מקרטון שהיתה מכוסה נייר
עטיפה קצת קרוע עם פפיון אדום מלמעלה. כשפתחתי את הקופסא
גיליתי יקום קטן, משלי. הוא סרג לי יקום שהיו בו כוכבים והיו
בו אנשים, היתה בו אהבה והוא היה שלי. כשהיה לי קר היה מכסה
אותי עם היקום הקטן שסרג לי וכשהיינו רוצים להתנתק מהעולם לכמה
זמן, היינו קופצים לתוך היקום - מדלגים בין הכוכבים ומשייטים
בריק האינסופי.

אחרי חמש שנים גיליתי שהוא בוגד בי. כשנפרדנו הוא העסיק עורך
דין ולקח את כל הרכוש מלבד היקום שהוא סרג לי. כשגיליתי שאוכל
לשמור את יקוּמי, הייתי מאושרת. הוא היה חשוב לי יותר מכסף, או
מבגדים, או מאהבה. זה היה היקום שלי וכל פעם שקצת לא רציתי
הייתי קופצת לתוכו ונעלמת.

הרופא אומר שאני סובלת מדִכאון, הוא רושם לי כדורים ומנהל איתי
שיחות ארוכות בספריה ענקית שכולה שלו. כל פעם שאני מתיישבת
בכורסה במרכז החדר אני מסתכלת על כל הספרים, הם מרגישים לי
אינסופיים. כל אחד מהם יקום משל עצמו, דחוסים על המדפים
המאובקים. אני מקנאת בו קצת, ברופא. בכל יום שעבר הרגשתי
שהיקום שלי מתקרר קצת, שהוא מחשיך ושהריק בו נדחס ומקשה עלי
לנוע בתוכו. בכל זאת הייתי נכנסת לתוכו כל פעם כשהייתי נפגעת
או סתם רציתי. אני כבר לא לוקחת את הכדורים שהרופא נתן לי, אני
מוכרת אותם לחברים. אני מגיעה לפגישות כדי להסתכל על הספרים
שבספריה, ונדמה שהם מתחלפים בכל מפגש כי מעולם עיני לא נתקלו
באותו ספר פעמיים.

בפעם האחרונה שקפצתי לתוך היקום שלי הייתי במיטה. שכבתי עם
השמיכה הזוגית מעלי, קְפליה גדולים מדי לאחת. שלחתי את ידי
מתחת למיטה והוצאתי משם את הקופסה ההיא. הבטתי מבט אחרון על
הקירות בחדרי, לא יודעת שזו הפעם האחרונה שאחזה בהם, וקפצתי.
קפצתי לתוכו והוא היה קפוא. הרגשתי כל שריר בגופי הופך לאבן
והרגשתי איך אני מאבדת שליטה ומרחפת בריק שביקום שלי, לנצח. מי
יודע, אולי ירשמו עלי בעִתון, על האִשה שטבעה במחשבותיה.