מנחם היה יהודי שמנמן בעל מצח גבוה, קרח כמו שדייקו זאטוטי
השכונה, בעל דיבור מאופנן שהיה יוצא בשצף קצף תחת שפמו
הג'ינג'י. הוא לא היה נעלב כשנשאל מדי פעם למה הוא מדבר עם אף
סתום, "זה טבעי" היה משיב וממשיך בדיבורו הקולח. ואכן קולח היה
דיבורו. מנחם שלח ידו בכל מני עסקאות שונות ומשונות, מפוקפקות
יותר או פחות, בסמטאות הרובע וגם מחוץ לחומות. פה עסק בחלפנות
כספים, שם בהעברת תכולת בתים, ואפילו בניקוי דגים לא בחל,
אפילו כשהדגים שהגיעו לירושלים עשו את דרכם במשאיות רעועות על
דרכי עפר משובשות לאורך מספר ימים. מנחם תמיד היה בחיפוש אחר
העסקה הבאה ולשם כך היה מגייס את לשונו המלאה. אם נתקלת בו
במורד הרחוב בעודך ממהר לתפילה או לפגישה, דע לך שאיחרת! כי
מנחם לא היה מניח לאף אדם לחלוף על פניו בלי לפצוח בשיחה
מאריכה ומיגעת על מעשיו אתמול, תכנוניו למחר, והרצאה ארוכה
כאורך הגלות כיצד הוא יכול לעזור לך בעשרות דרכים תמורת תשלום
זעום. אבל מנחם ידע שהזמן הולך ואוזל, כי כשצריך להאכיל שמונה
ילדים בבית, כן ירבו, אי אפשר להתקיים מיום ליום. צריך משהו
מסודר וקבוע. וכך, כשנפוצה השמועה שמנחם לקח הלוואה בשוק האפור
על מנת לקנות את המכולת השכונתית שנצבה בקצה רחוב חב"ד, נשמו
רבים לרווחה. כולם סברו שהנה ניתן יהיה ללכת בשקט ברחוב בלי
לדאוג למפגש לא רצוי ומתיש עם הדברן השכונתי. מה שהם לא לקחו
בחשבון זה שמעתה כל אימת שירצו להשלים פריט אוכל החסר במזווה
הביתי, יהיה עליהם לעבור דרך קופת המכולת, ומי עומד מאחורי
הקופה? מנחם. ומה לעשות, עם עבודה או בלי, במורד הרחוב או
ביציאה מהחנות, פטפטן נשאר פטפטן.

וואליד היה האנטי-תזה של מנחם. בחור שקט בעל עור כהה, כמעט
כושי, חרוש בקמטים עמוקים המרמזים שמאחוריו כבר לא מעט שנים
תחת השמש. למעשה הוא לא היה כ"כ מבוגר, כנראה באמצע שנות
השלושים, ואת עיקר הבלות הלבושה על פניו יש לזקוף לשנים בהם
היה חוצה את המדבר הערבי הגדול כשהכאפייה שעל פניו מתקשה למתן
את נזקי סופות החול העושות שמות בעורו השחום. איש לא יודע
במדויק מה עשה וואליד בצעירותו אבל הסיפורים המתהלכים עליו לא
היו מביישים אפילו את סוכנה המפורסם של הוד מעלתה, ג'יימס 007
בונד. ערמומי תחבולתי ויצירתי היה וואליד ואת כל תכונותיו אלו
גייס על מנת לעבור בשטחי שבטים בדואים עוינים בדרך מטורקיה
לערב הסעודית תוך שהוא מבריח מרגלים מפוקפקים או סחורות
אסורות. אך כשהבין שהגיע הזמן להקים משפחה עזב הכל והתיישב
בעיר העתיקה בירושלים קרוב קרוב לכמה מקומות ממש קדושים עם
מטרה אחת בראשו - להביא ילדים. וכך מבלה היום וואליד את רוב
יומו בפתח חנות הירקות הקטנה שלו, יושב על פח זיתים גדול,
מפריד את כל אחד ואחד מ- 99 חרוזי המסבחה שלו בתורו, ולועס עלי
קוקה אותם הוא מקבל ממכר וותיק, מהשנים ההם, כשהם מוברחים בתוך
כרסם של דוביי צעצוע ביינות לקפליי הספוג המנפחים את בטנם. הוא
לא דיבר הרבה עם העוברים ושבים, אך כשהיה לקוח נכנס לחנותו,
היה משרת אותו ביעילות וזריזות. הירקות שניתן היה למצוא בחנותו
היו משובחים ובאיכות יוצאת דופן וזאת מכיוון שמקורם היה בשדות
העמק הרדום הצמוד לגיא בן-הינום. איך הצליח לשים ידיו על סחורה
מובחרת מהעמק הרדום, זכות השמורה למיוחסים בלבד, אין איש יודע,
אבל היי, אם המדבר הערבי הגדול היה ביתך, ואתה מקבל אספקת עלי
קוקה בגופם של דוביי צעצוע, אז גם סחורת ירקות מהעמק הרדום
נראית לפתע הגיונית.

מלבד האלוהים העיקריים שלהם, יהווה של מנחם ואללה של וואליד,
זה היה מתפלל גם לאלוהיי העקרות וזה לאלוהיי הפריון. נפשו של
מנחם קצה מגידול ילדים, אך מאחר שהרב פסק שאמצעי מניעה הם
אסורים, כל שנותר לו זה לקוות שאשתו לא תכנס להריון נוסף. הוא
מצידו נימנע ממנה בימים הלא-בטוחים אבל כבר קרה בעבר שכל
הספירה התבלבלה לו וכך נולדה תירצה הקטנה. ההימנעות הזו לא
עשתה טוב לחיי הנישואים של מנחם אבל המחשבה על עוד ילד עשתה לו
עוד יותר רע. וואליד לעומת זאת רק הוסיף עוד ועוד קמטים לפניו
בשנה האחרונה, קמטי דאגה ושיברון לב, שכן למרות ניסיונותיהם
החודשיים לא הצליחה פטמה, אשתו של וואליד, להיכנס להריון.
העצבות והיאוש קוננו בוואליד. ובעוד הוא ידע להסתדר מצוין עם
סכנה ותככים, מול רגשותיו הוא עמד חסר אונים.

וכמו בכל בוקר בעוד שוכני הרובע עטופי הטליתות מהרו לבתי
הכנסיות בשעה שצלצול פעמוני כנסיית הדורמיציון נמהל בקריאותיו
הרמות של המואזין הזקן ממסגד צלח-א-בת שברחוב אור-החיים היו
עסוקים מנחם ווואליד בפתיחת חנויותיהם. לאחר כשעה של לעיסת עלי
קוקה החל וואליד לחוש רעב קל. כשראה את עגלתו של ג'וסף הנוצרי
מוכר הבייגלה הירושלמי מתקרבת, קם וניגש לקנות את המאפה המלווה
בקמצוץ זעתר עטוף בקרע עיתון. בדיוק כשניגש הקדים אותו מנחם
ושם את ידו על הבייגלה האחרון בעגלה תוך כדי שהוא פוצח בשיחה
עם ג'וסף ומציע לו להרחיב את קו הפצת הבייגלה שלו ולשים ארגז
קבוע בפתח מרכולתו תמורת אחוז מסוים מהמכירות. שיחתו השוטפת
עצרה כשהבין שוואליד כבר הוציא את שטר חמש הלירות מארנקו והגיש
אותה לג'וסף. וכך ברגע סוראליסטי אחד עמדו נציגי שלושת הדתות
במצב בעייתי, לא יודעים איך לצאת ממנו. וואליד שהרעב גבר בו
הציע למנחם את חופן עליי הקוקה שהיה בידו תמורת ויתור על
הבייגלה הנכסף. באותו הזמן כנראה שהשכינה שרתה על ישו כי לא
ניתן להבין מהיכן הפטיר ג'וסף את המשפט: "לא כדאי ללעוס את עלי
הקוקה, הם יעשו אותך עקר". כהרף עין סובבו וואליד ומנחם את
ראשם לג'וסף ובעיניים פעורות צעקו במקהלה "מה אמרת??"

כמה חודשים אח"כ בדיוק כשפטמה התנהלה בכבדות עם בטנה ההריונית
במעלה רחוב המלאך הניח מנחם דובי עב כרס נוסף אותו קיבל
מוואליד מלווה בקריצה קטנה באוסף דובי הצעצוע אותו החל לטפח
בחודשים האחרונים ונגש לתת נשיקה עדינה על מצחה של אשתו
שהתכרבלה בהנאה על הספה ממתינה לבואו.

--