אני קטן-קטן ליד המחשב,
האצבעות שלי לא מגיעות אל המקלדת
אני צריך לטפס על הכיסא,
ולמתוח את עצמי אל השולחן,
ולהצליח לראות את המסך,
זה לא קל כשיש כל מיני ערסים שמסתלבטים על היצירות שלך ברחוב,
מול החלון שלך בשלוש ורבע בלילה
אולי אני אכתוב שיר מזרחי סטייל אייל גולן כדי שיחבבו אותי,
ולא ידקרו אותי
אבל אולי הם אוהבים את היצירות שלי
אולי הם ערסים רגישים

כבר כמעט עשרים לארבע בבוקר,
ואני יושב בחדר חזרות עם טלוויזיה מהסוג הישן תלויה בזרוע ברקן
על הקיר,
וחברים שלי משחקים סנוקר,
בעוד אני יושב ליד שולחן עליו שאריות בירה ומשקה קל,
אני מודה שאני קצת שיכור
וזה בעצם לא חדר חזרות, אלא מה שקוראים מאחורי הקלעים
אני מספר לחברים שלי בפייסבוק על הופעות וכ'ו

אני יושב בחדר שלי החשוך, שהוא לא רק שלי,
בעצם כל החדרים של כולם פה
אני מתקתק את השיר הזה למקלדת, שללא ספק יהפוך ללהיט,
לא בגלל שהוא כזה טוב, אלא כי אני לא פוחד לכתוב אותו
הרחוב הפך שקט, והייתה איזו צרחה קודם של ניידת משטרה
הזאבים תמיד יוצאים לצוד בסביבות אמצע מאי,
לכל אורך הקיץ,
עד שמישהו משתגע או מת
אני לא מת כל-כך בקלות,
ובקשר לשיגעון, זה כבר קרה,
אני כבר משוגע, אז מזה אין לי מה לדאוג

רק אולי אני באמת אהיה אבן או עציץ לא יציקו לי
כאילו חס-וחלילה אני גוזל למישהו את האוויר.

מתעסק בחצאיי אמיתות
גר בפינה נידחת ליד השעון
מתעסק במרזבים חלודים
גר לא איפה שאתם גרים

מותח חבל תלייה אל הגרדומים שבגיהינום
אתם הרגתם אותי בנשיקות של דם
מתכרבל בכדורים ורודים
משתעל דם אל המעקים

אהבה כזאת בה אני דיברתי,
היא לא ברת השגה בעולם הקשה והבודד שלי
היא מוצפת שנאה שאני לא יודע מאיפה,
על עצם דחייתכם את נוכחותי בעולם
היא רוצה לעשות דברים לפני המוות,
שיסמלו נקמה,
בזו שסיממה אותי אחרי הזיון כדי שלא אזכור אותה,
בזו שדפקה לי את המוח כי עזבתי אותה,
בזו שסיממה אותי כדי שאהיה עבד מין לה

הכול קורה סביבי ואני לא מרגיש,
כאילו אני לא כאן, כאילו אני בחלום, כאילו אני מת
ואף עצם מזוין שמכיר אותי לא רוצה להעיר אותי,
אני מרגיש מת

אני מסתובב כמו פקמן,
שומע מוזיקה בלופים, בולע גלולות, ונשמר מפני רוחות,
בחדרים אפלים
אני שונא אנשים
בגדו בי אנשים

יש לי ים של כוח וב.מ.וו שחורה,
לא מוצא מנוח כי אין לי בחורה...

שמתי שני גורמטים ושעון קארטייה,
לכבוד המיועדת מי שלא תהיה...