[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דידי פריימן
/
ראובן ורועי

"אני ממהר הבוקר, אז תזדרז, תכניס את הדברים שלך לתיק ותהיה
מוכן עוד חמש דקות ליציאה." הוא פקד על רועי כשהוא חולף
במהירות על דלת חדרו. "יש לי ישיבה ואני עוד צריך לשים את."
הוא הפסיק את המשפט באמצע. אין באמת טעם להרחיב בדיבור, חשב,
זה לא יגרום לו להזדרז יותר. רועי היה ער לטון הדיבור של אביו,
ולמרות האוטיזם החריף היתה לו רגישות יוצאת דופן לצורה בה
אנשים פנו אליו, ומאחר ולא ידע להביע את עצמו היטב במילים,
התגובות שלו לרוב היו תגובות מוטוריות חריפות. הוא החל לדפוק
את ראשו בדלת הארון שוב ושוב, מתעל את הלחץ שלו מן המצח אל דלת
העץ. שניות ספורות אח"כ נכנס ראובן לחדר עטף את בנו בחיבוק דוב
והרחיק אותו לאט מן הארון. "סליחה, לא התכוונתי לצעוק עליך,
אני פשוט נורא מאחר לעבודה ויש לי פגישה מאוד חשובה הבוקר."
אמר ברוך. הם עמדו כך שניות ספורות, אב חובק את בנו, עד שחש
שהמתח בגופו של רועי מתפוגג ושריריו רפים. הוא ליטף את שערו
ואמר: "בוא ואעזור לך להכניס את הדברים לתיק, ואח"כ נלך למטבח,
הכנתי לך את השוקו שלך."

כל בוקר רועי היה שותה כוס שוקו חם. היה לו מעין טקס כזה שהיה
מתיישב על הכיסא, משפשף את ידיו על ירכיו בחוזקה מספר פעמים,
כמו מכין את כפות ידיו לכוס החמה, ואז לאט לאט היה לוגם מן
המשקה המתוק תוך שהוא משמיע קולות הנאה רמים. הדרך היחידה
שראובן, אב יחידני המגדל ומפרנס את בנו האוטיסט, יכל היה
להתמודד עם חייו המורכבים הייתה באמצעות ניהול שיגרת חיים מאוד
מובנת. השגרה הרגיעה את רועי וכל סטייה ולו הקטנה ביותר ממנה
הייתה מעוררת בו אי נוחות שלרוב תורגמה להתנהגות כפייתית, כמו
להסתובב סביב עצמו, או להיאחז בדבר מה כלשהו בחוזקה ולא להרפות
ממנו במשך שעות עד שנרגע. לפעמים רועי היה נתפס לשאלה כלשהי
וממשיך לשאול אותה שוב ושוב ואף תשובה, מפורטת ככל שתהיה, לא
סיפקה אותו, הוא היה חוזר על השאלה כאילו לא קיבל מענה עליה רק
לפני שנייה. "איפה אמא? איפה אמא? איפה אמא?" היה חוזר על עצמו
במצבים קשים במיוחד. ואז היה ראובן מושיב אותו, מחבק אותו
ומספר לו שאמא נפטרה לפני הרבה שנים, כשהוא, רועי, נולד. היה
סיבוך בלידה והרופאים לא הצליחו לעזור לה. אבל היא הספיקה
לראות את רועי הקטן ולחבק אותו והיום היא נמצאת איתנו כל הזמן
ושומרת עלינו מהשמים. ראובן שם לב שדווקא התשובה הזו, האמת
הפשוטה והישירה, הרגיעה את רועי, כאילו הבחין מתוך נימת קולו
של אביו בכל הקשיים והבין שהוא צריך להיות חזק כדי לעזור
לשניהם.

דווקא השנים הראשונות לגידולו של רועי היו פשוטות יותר עבור
ראובן. הוא התמודד עם גידול התינוק כאחרון ההורים. אומנם
יחידני, ואומנם אב, אבל מהר מאוד התרגל לשגרתו החדשה. חיתולים,
תחליפי חלב-אם, מוצצים, ביקורים בטיפת חלב, כל אלו הכניסו אותו
לשגרה תובענית שלא נתנה לו שהות ומקום להיפרד מאשתו ולהתאבל
עליה. הוא פעל באוטומט, ידע שזה הזמן לעשייה ולא לחשיבה.
כשניסו להעלות בפניו את האפשרות של מסירת רועי למשפחה מאמצת
הוא דחה אותה על הסף. "לא רק שרויטל נלקחה ממני, גם את רועי
אתם רוצים לקחת?" היה משיב ובכך סותם את הגולל. חודש רדף חודש
ורועי הלך וגדל ובדמותו הזכיר יותר ויותר את אמו, דבר שחיזק את
הקשר הנפשי של ראובן לרועי. הקושי הגדול הגיע לקראת גיל שלוש
כשהאחיות בטיפת חלב החלו לחשוד שמשהו אינו קשורה עם רועי. היו
לו תנועות חזרתיות, הוא נמנע מקשר עין ולמרות שכבר דיבר,
המשפטים שאמר העידו שישנה בעיה. לאחר מספר בדיקות רועי אובחן
כלוקה באוטיזם. הבשורה נחתה על ראובן כגרזן החוטב בגזע העץ. לא
רק שהמכה היתה כואבת היא גם הביאה איתה את מכאובי הבדידות
והגעגועים לאשתו. שוב עמד שם אל מול המציאות חסרת הרחמים לבדו,
ואין את מי להאשים, ואין במי להיתלות. כששבו והעלו בפניו את
האפשרות למסור את רועי, הוא כבר לא היה כ"כ נחרץ בתשובתו
השלילית. אבל ערב אחד כשרועי נרדם על ברכיו נושם בכבדות, הביט
בו ראובן שעה ארוכה כשהוא מלטף את שערו הזהוב והבטיח לעצמו
שלעולם, אבל לעולם לא יעזוב את רועי.

"אני אגיע היום כרגיל בארבע וחצי לאסוף אותך. תתנהג יפה ותקשיב
למה שגילי אומרת לך לעשות, טוב חמוד?" "טוב אבא, תהנה בעבודה
ותהיה הכי גיבור בפגישה." ענה באטיות מדגיש כל מילה בכבדות תוך
שהוא שם את התיק על גבו ונותן יד לגילי, המדריכה שלו במרכז
הטיפול. ראובן חייך נכנס למכונית ונסע ורועי וגילי צעדו לחצר
וסגרו אחריהם את השער. מרכז הטיפול לילדים אוטיסטים היה לביתו
השני של רועי. הוא הגיע לכאן לפני חמש שנים כשהיה צריך לעזוב
את גן החובה וברור היה שלא יוכל להיכנס לבית-ספר רגיל. היה לו
קשה להסתגל בתחילה. השינוי הקיצוני מהגן הוציא ממנו התקפים
קשים שנמשכו שעות, ובחצי שנה הראשונה ראובן היה מוזעק כמעט כל
יום כדי להרגיע את רועי. היה מקבל שיחות טלפון בהולות: "הוא
לופת את המעקה כבר שלוש שעות ומסרב לעזוב אותו." או, "הוא לא
מפסיק לחבוט את ראשו בעץ."  וראובן היה נוטש הכול, לא משנה מה
היה המצב בעבודה, ומגיע להרגיע. אך הזמן עשה את שלו ורועי
התרגל למקום ולצוות והם הפכו לחלק משגרת חייו. גם ראובן התחבר
אל המרכז וסמך על המטפלים בעיניים עצומות. זה לא בא מיד.
בתחילה היו לו חיכוכים רבים איתם. המצב של אב יחידני המגדל ילד
אוטיסט לא נראה להם בריא והם ניסו לשכנעו כמה פעמים שימסור את
רועי למשפחה מאמצת או מסגרת טיפולית סגורה. ראובן היה מתמלא
כעס ועלבון על זה שהם מנסים לנתק אותו מבנו יחידו שבעבורו
שילמה משפחתו מחיר יקר מנשוא. עם הזמן ראו במרכז את מסירותו של
ראובן ואת הקשר החזק בין האב לבנו והגישה השתנתה לחלוטין. הם
אימצו את המשפחה הקטנה לחיקם ועזרו להם הרבה מעבר למסגרת
המקובלת. קרה לא פעם שאחד מחברי הצוות הגיע לביתם לארח להם
חברה בארוחת שישי, או לעשות בייביסיטר על רועי בערב כדי שראובן
יוכל לצאת קצת לבלות. גם בהנהלה זיהו את המצב הכלכלי הדחוק של
ראובן ואפשרו לו לאחר בתשלומים החודשיים כשהיה צריך, ולפעמים
אף ויתרו על תשלום כלשהו במלואו.

"סליחה על האיחור, פשוט נתקעתי בפקק." התנצל ראובן כשנכנס
בחפזה לחדר הישיבות שכבר היה מאוכלס בפנים חמורות סבר המעלעלות
בדוחות עמוסי מספרים. ראובן ידע שעתידה של החברה מונח על כתפיה
של ישיבה זו שכן סבלנותם של המשקיעים, שכבר זמן רב רואים רק
הפסדים, הולכת ופוחתת. הוא ניגש לחבר את המחשב למקרן תוך שהוא
מסביר שהוא עומד להציג תכנית התייעלות מפורטת עליה שקדו במשרד
בשבועות האחרונים. יושב-ראש הנהלת המשקיעים עצר בו ובקול יבש
אמר שאין צורך. "אני אגש ישר לעניין," אמר היושב-ראש, "נפלה
החלטה לסגור את החברה, זאת לאור ההפסדים הכבדים שנמשכים כבר
כמה חודשים." הוא המשיך והרחיב כיצד ולמה נפלה ההחלטה אבל
ראובן כבר לא שמע כלום. הוא ישב על הכיסא בפנים חתומות ובראשו
עיכל את הבשורה ומשמעותה. גם כך הוא מתפרנס בדוחק, ומה יעשה
עכשיו? איך ישלם למרכז הטיפולים של רועי? איך ישלם את שכר
הדירה? הישיבה התפזרה, המשקיעים עזבו, וראובן יצא אל הרחוב
לשכוח קצת, לברוח קצת. הוא התיישב בפאב ושתה בירה ועוד אחת,
ולאחר מכן יצא לשוטט ברחובות. הוא לא שם לב לזמן כשצלצל הטלפון
ועל הקו גילי מהמרכז. "הכל בסדר ראובן? פשוט רועי מגלה סימני
לחץ, הוא לא רגיל שאתה מאחר." הוא הביט בשעונו ביעף וראה שכבר
כמעט חמש. "כן, כן, סליחה, הכל בסדר, אני בדרך, תשתדלי להרגיע
אותו אני אגיע עוד עשרים דקות." הוא ניתק והחל לרוץ לעבר
המכונית.

הסערה של רועי נמשכה גם כשראובן פתח את הדלת והם נכנסו הביתה.
"אבל אמרת שתגיע בארבע וחצי! אבל אמרת שתגיע בארבע וחצי!" חזר
על עצמו תוך שהוא מושך בשערות ראשו. "אני יודע שהבטחתי אבל
הייתי חייב לסיים משהו בעבודה." הסביר ראובן בקול תקיף, מה שלא
סיפק כמובן את רועי ורק העלה את רף הלחץ שלו כששמע את נימת
קולו של אביו. והוא המשיך והמשיך: "אבל אמרת שתגיע בארבע
וחצי!" ראובן התיישב על הספה באפיסת כוחות. כבר לא היה יכול
יותר להסביר או לענות והוא נתן לרועי להסתובב בבית הלוך וחזור
תוך שהוא לא מרפה מן המשפט "אבל אמרת שתגיע בארבע וחצי!" ראובן
קם מן הספה, נכנס לחדרו, נשכב על המיטה ונרדם.

הוא לא הבין מה זה הדפיקות החזקות שהוא שומע. הוא פקח את עיניו
ולקח לו שנייה או שתיים להבין היכן הוא נמצא ולשחזר את
השתלשלות הזמן והמאורעות שקדמו להירדמותו. הוא זינק מהמיטה ורץ
לחדרו של רועי שם מצא אותו מחזיק דבר מה כהה בידו ומכה בעזרתו
בדלת הארון. הדפיקות השמיעו רעש חזק. "מה יש לך שם ביד?" שאל.
"אבל אמרת שתגיע בארבע וחצי!" הוא קרב לרועי כדי לנסות ולראות
במה הוא אוחז ולתדהמתו גילה שזה אקדח התופי הישן שהיה טמון
במגרת הגרביים שלו. "רועי! עזוב מיד את מה שאתה מחזיק! זה
מסוכן מאוד! תביא לי את זה מיד!" קולו המצווה של אביו רק גרמו
לרועי ללפות את האקדח ביתר חוזק. "אבל אמרת שתגיע בארבע וחצי!"
ראובן ניגש לרועי וניסה להוציא ממנו את האקדח בכוח, אבל לפיתתו
של רועי רק התחזקה והוא החל לעשות תנועות חדות כדי להשתחרר
מתפיסתו של אביו. ראובן, שלא רצה לתת לעניינים לצאת מכלל שליטה
ופחד שהאקדח יפלוט כדור במהלך המאבק, נסוג לאחור. רועי הסתובב
בחדר כאחוז תזזית והכה עם האקדח בכל מה שנקרה בדרכו. הוא הכה
בקיר והשאיר גומחה אפורה בטיח שנשבר. הוא הכה בחלון ופיזר
שיברי זכוכית על הרצפה. וכל הזמן הזה הוא המשיך לצעוק: "אבל
אמרת שתגיע בארבע וחצי!!" שבור וחסר אונים קרס ראובן אל הרצפה
ובקול מרוסק כשדמעות זולגות מעיניו התחנן: "אתה חייב לעזוב את
האקדח, אתה חייב לעזוב את האקדח." רועי ראה בפעם הראשונה בחייו
את אביו בוכה והוא נעמד, הביט בו בשקט ושמט את האקדח לארץ. קול
ירייה בודדת נשמע בחדר ולאחריה שקט מתמשך. "החולצה שלך מתלכלכת
בצבע אדום, אבא." ראובן, לא ענה. "החולצה שלך מתלכלכת בצבע
אדום, אבא." השקט נשמר. הוא החל לדפוק את ראשו בדלת הארון שוב
ושוב, "החולצה שלך מתלכלכת בצבע אדום, החולצה שלך מתלכלכת בצבע
אדום, אבא."

--







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אהבתי, וגם
שנאתי, טעמתי
מזה ומזה.

השני יותר
טעים.


חרגול על טעם
וריח


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/17 20:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דידי פריימן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה