אני מסתכלת עלייך כשאת מתכתבת איתו. מרוכזת, מוחקת את עצמך
בשבילו- והוא כל כך לא שווה את זה. או שאני לא מבינה. כנראה
שאני לא מבינה.
ההורים שלך רבים. ואבא שלך גבוה ומחייך אליי בנימוס, ואחר כך
משתכר, ואימא שלך צועקת כל הזמן. עלייך. על כולם. נואשת לאחוז
בכוח בחלקים שמתפרקים, לא מבחינה במה שמתפורר בין אצבעותיה.
ומגיע לך יותר מזה. אבל לכולנו מגיע. או שבעולם כזה, לאף אחד
לא מגיע דבר.
את מדברת עליו כל הזמן. מחזיקה את הפלאפון קרוב, מחכה שיכתוב
כבר. מחכה לפגוש אותו. רוצה שיגיד לך שהוא אוהב. והוא אוהב,
באמת. אבל הוא צעיר מדי, וגם את. וכשאתם מדברים על הנצח, אף
אחד לא סיפר לכם שהוא בכלל לא קיים.
הוא הולך עם בנות אחרות, ואז בוכה לך שאת הכול בשבילו. את
מחבקת אותו וסופגת בשקט את מילותיו. הוא לא רוצה שתהיי עצובה.
הוא לא רוצה שתהיי בכלל. הוא מבקש שתהיי הבחורה שבה התאהב, ואת
מתחננת אליו שיעצור אותך כשאת מנסה להרגיש.
את אומרת שהוא בחור טוב. מסתבר שהוא באמת כזה. כולנו טובים.
כולנו קצת רעים. קצת הרבה. את רוצה שאני אסכים איתך שהוא שווה
את זה, אבל לא מבינה שההחלטה שייכת לך. ואולי אי אפשר בכלל
להחליט.
אני מחייכת בשקט, סופגת אותך מתפתלת, מתאימה את עצמך בכוח
בשבילו. והוא כל כך לא מבין. לוחש לך קלישאות, משפטים לא רעים
מסופים של סרטים. אולי זאת תהיה המציאות שלכם. אולי זה ילך לכם
טוב, אין לדעת.
את שומעת שירים עצובים ואז הולכת לרקוד במסיבה, מחפשת אלכוהול
כדי לשחרר את העצב שלך, העצב הזה שלעולם לא ייעלם. אני יודעת,
כי עשיתי הכול כדי לברוח ממנו. כדי לברוח מעצמי.
כשאמרתי לך שזה בסדר, פתאום עלו לך דמעות. רציתי לבכות בעצמי,
אבל הסטתי מבט ואפשרתי לך לאסוף את עצמך, להלביש מהר את
החיוך.
אמרת שאת רוצה להיות נורמלית, משוחררת באמת. וזה עצוב לי, כי
כנראה שלא תצליחי לעולם. את הסוהרת של עצמך. בדיוק כמוני. כמו
כולם.