אני אוהבת אנשים, אבל זה עושה אותי פאקינג עצובה. לפעמים אני
פשוט רוצה להניח ראש על כתף של מישהו- על הכתף שלך- ולבכות
ימים שלמים. אני רוצה להפסיק לשקר. אני רוצה לבקש ממך אהבה,
אבל יודעת שאי אפשר לבקש.
כשהתחלתי לבכות, היו העיניים החומות שלך הכול מסביב. המבט
השקט, הנחוש. הפשטות הזאת. החום שעולה לי בגוף.
אני רוצה לאבד שליטה. באמת שאני רוצה. חולת שליטה שכמוני,
עלובה כל כך. אני רוצה להרפות. רוצה להאמין במה שיבוא, להאמין
שהוא יהיה טוב בשבילי. טוב מספיק. טוב כמוך.
הוויכוחים האלו, שממלאים כל פינה במוח שלי. הצעקות שאני צועקת
בדממה, מאבקים עד זוב דם. הכול מיותר כל כך. כל כך לא קשור.
אני עלובה, בחיי. לפעמים זה כמעט מצחיק.
לפעמים אני מתמכרת. רוב הזמן. נותנת לעצמי לרצות עד הסוף את
שלעולם לא אקבל. אני רודפת. רודפת אחרי הבלתי מושג, מתאהבת בו,
מתאהבת באכזריות שבתשוקה.
אני יוצרת דרמות. מכורה לבלגן ולדמעות, לתחושת חוסר האונים
הצורבת, לסוף העולם. אחר כך אני מתקנת הכול. מטאטאה את הטינופת
מתחת לשטיחים שאין לי, מחייכת חיוך אמיץ.
אני אלופת המילים היפות. מאסטר בלשכנע אחרים שהכול בסדר. הכול
ממש מושלם. אפילו אני כמעט מאמינה לי לפעמים.
כמעט. תמיד אני נשארת בכמעט.
סיפור חיי, אני מניחה.