ופעם נטעת אותי למקומי
חיברת ביני לעולם
היית לי מגדלור
כשגליי לעיתים מלטפים
בכל הרוך ששמרתי אז לנו
לעיתים הולמים בכוח על דלתך
כל כך רציתי אז
שתקבלי אותי פנימה

ועכשיו האור שלך מתעמעם
אינו עוד אלא
מסך טלוויזיה מרצד בדממה
בלילה הריק
ומבלי המשקל שלך על ליבי
אני מרחפת חסרת כיוון

מי אני, מבלי לדפוק על גבולות ליבך
מבלי לגלף עצמי אלייך
עוד קצת בכל יום
ואולי יבוא זמן בו אתאים בדיוק.
מי אוכל להיות

אולי אגיע אל אותם הכוכב
שתמיד נראו לי חסרי ערך
ליד אותו המגדלור המסנוור שלצידי