[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בני גל‎
/
עצם אל עצמו

כשעזקעל הבין שהכל נגמר, הוא יצא החוצה. השתחל מבעד לקרשים
הדקים והקשים, שאצלם בצריף קראו להם מיטות, כי מי יהין לקרוא
להם דרגשים ולהזכיר לעצמו כל פעם מחדש היכן הוא נמצא. לא היה
אף אחד, לא בצריף ולא על המיטות. רק שממה שוממה, דממת מוות, או
אלוהים, עזקעל לא ידע להבדיל בין שתי הדממות.
שלג, וקר נורא, חודר כמקדחי סלע בתוך העצמות, לא מניח, רק כואב
וכואב יותר. עזקעל מעולם לא התרגל, הוא לא הפסיק לכאוב. תמיד
היה לו קר נורא בחורף, תמיד היה רעב, שפתיו ייחלו לטיפת מים
בכל בוקר כשהתעורר ובכל לילה כששכב לישון. כאב לו מהמכות שנחתו
עליו בכל יום כמסדר שאין להימלט מפניו, לעיתים כמה פעמים ביום.
אוזניו כאבו משאגות כלבי הציד, שניצבו על יד בעליהם, עד כי לא
נראה הבדל בין החיה לבהמה. שניהם היו חסרי רחמים ומעוטי זיק
אנושיות באותה המידה. כאב לו על רגינה, ועל לעמעלע ושעפסעלע
הקטנים, שהלכו כצאן לטבחה. בתנועת יד פשוטה אחת הפרידו אותם
מפניו. אותו שלחו אל חיי העולם הזה ואת השלושה שלחו לחיי עולם.
תמיד נשא את שמותיהם כתפילה עם עשן הארובות. וכאב לו, לעזקעל,
כאב לו כל כך. כאב לו עד קפיאת המחשבה. הוא בכה, כל לילה בכה,
מרטיב את דרגש העץ, אך הדמעות לא הקלו ולא עזרו. כבר לא ידע
למי להתפלל. שקט, היסו אותו האנשים, הפסק לבכות פן ייכנסו
הצוררים ויחוררו את גופותינו הדקיקים ברוביהם. עזקעל לא הפסיק,
אדרבה, שיבואו, וישימו קץ לסבלי. עם הזמן תתרגל, אמרו לו, אתה
עדיין חדש. כולם מתרגלים בסוף. אך עזקעל לא התרגל ועדיין כאב
עד סף שיגעון. הוא הבין שמי שמתרגל, הוא זה שמשתגע, בדיוק כמו
המוזלמנים שהחלו להראות, חסרי נשמה ביום אחד ויום לאחר מכן
חסרי רוח חיים, צבורים צבורים בערמות, כשחבריהם, שעדיין לא
התרגלו, שופכים את גל עורותיהם, עצמותיהם ואבריהם אל בור גדול
בעפר הקפוא. הוא הבין שמי ששפוי הוא מי שכואב לו. להשתגע מרוב
כאב קסם לו יותר מלהשתגע מרוב אדישות למצבו ולגורלו. גם עזקעל
היה מאלו ששפכו את הגוויות אל הבור, ולא פסק מלבכות אל את
החפירה, דמעותיו נזלו על האדמים הדוממים שמילאו את העין. כמו
בצריף , גם כאן היסוהו. לפחות תבכה בשקט, ביקשו, התחננו. אך
עזקעל לא פסק, באחד מפני המוזלמנים דימה לראות את פניו של מכרו
מבית הכנסת בכפר, שנהג בכל ליל שבת לבוא לביתם ולשמוע קידוש על
היין. עד כמה שידוע לו, לא הייתה לו משפחה, לא אישה ולא ילדים.
בודד היה וחסר נשמה נשאר, ולא היה מי שיבכה על גל עצמותיו
הגרומות והעירומות חוץ מעזקעל, שקונן עליו מרה. מאז שהגיע,
הימים נדמו לעזקעל כרצף אפור אחד, אפילו הוורדים שצמחו בצד
הצריף נראו לו שחורים. הוא לא ידע אם עיניו המאבדות את שפיותן
גרמו לו לראותם כך, או שאפר נחת מהענן האופף אותם תמיד וכיסה
את הכול. בוודאי גם עזקעל בעצמו נראה כגוש אפר, הר אפר קטנטן,
שהולך ומצטמק מיום ליום, עד שיישאר ממנו גרגר אחד. פעם אחת
מישהו הצליח להציל מהשריפה אשר שרף איזה קלף, איזה דף מסידור.
עזקעל התרגש כאילו נקרעה חתיכה מהתצרף השחור והוכנסה במקומו
חתיכה מלאת צבע וזיכרונות. התפילות פתאום עלו כמאליהן, אל
השמים שלראשונה הצליח לראות בהם את הצבע הכחול. לעיתים עזקעל
לא אכל במשך שלושה ימים תמימים, רק כדי לאגור לעצמו עוד פרוסת
לחם אחת, שהיו מחלקים כל יומיים, בשביל הלחם משנה של שבת. נזכר
בחלות הקלועות והחומות שמעולם לא נשרפו בקצוות, מעשה ידיה של
רגינה להתפאר. נזכר ביין המשובח מהכרמים הרחוקים, שכעת כל
שנותר הוא רק קוצו של טעם. הכאב לא פחת, אך האמונה נסכה בו
כוח, ושפיות הדעת. עזקעל הגיע למסקנה שכל מי שהפך למוזלמן היה
חסר אמונה בתחילתו, וחוסר אמונה זו השתרש כל כך עד כי האל לא
היה לדידו גם באותם רגעי האפלה. בפסח, כאשר כמות השפויים בצריף
הלכה והצטמצמה, ביקשו ממנו לערוך את הסדר.
יהי רצון מלפניך שהמרור שאנו אוכלים פה דבר יום ביומו, והוא
לחם חוקנו, יכפר לנו לפניך על אכילת חמץ בחג הפסח, אשר נאמר בו
בל יראה, בל ימצא והנפש האוכלת תכרת מקרב עמה. אמן כן יהי
רצון.
עשר מכות הביא הקב''ה על היהודים באירופה ואלו הן-
דם, כלבי ציד, כינים, ערוב רב של צוררים, דבר וכולירע, פצעי
שחין ממכות וירי, שלג וברד שאיננו פוסק, ארבה גדודים גדודים של
אס.אס., חושך, חיינו הם חושך ואור אין בם, ומכת בכורות. את
בנינו ובנותינו הבכורים הרגת! לא פסחת עלינו, מלאך המוות אוכל
בכל ואיננו שובע! בכה עזקעל על הדרגש ולא יכול להפסיק.
את ההגדה סיים- אילו הוציאנו ממצרים- דיינו. וכולם בכו באותה
שעה.

והנה, באחד מימי שיא החורף, כאשר אפילו החורף עצמו מזדעזע מן
הקור שהוא עצמו הביא על העולם, הקיץ עזקעל משנתו, שערבה עליו
במיוחד באופן בלתי מוסבר, והנה, אין אף אחד בכל המחנה. הסתובב
עזקעל כשה תועה בדרך, מחפש אנשים, ואוכל. ואין נפש חיה. השמים
הביטו בו כממתיקי סוד מאת האלוהים, וידע עזקעל כי לא יצליח
לעולם לגרום להם לדבר. בתחילה תחושת הקלה התפשטה בו, ואף רגש
אחר, נוסף, שמרוב צרות ותלאות כמעט ולא הכיר בו. ולאט לאט
התגנבה גם תחושת הפחד, מעשי זוועה התרוצצו בראשו וליבו נחמץ
והתכווץ. כי נוח לו לאדם לשקוע במחשבותיו הטמאות והרעות ולא
לתת ליבו לרעות אחר המחשבות הטובות והטהורות.
הצטנף עזקעל בפחד בקצה אחד הצריפים, רועד, פשוטו כמשמעו, ולא
מן הקור, שהחל להתמעט. במוחו רצו מחשבות על גרמנים נושאים את
הברקים הכפולים בדש מדיהם, תתי מקלעים בידם הימנית ובידם
השמאלית רצועה שבקצה כלב ציד שחור כפחם, שרק מחכה ומצפה
להשתחרר ולהסתער בשינים ארוכות וחדות וחשופות.
אמנם נוח לו לאדם לנטות אחר הרע, כי יצר לב האדם רע מנעוריו
וליבו רודף אחר רעות וצרות, אך חזקה על האדם כי ינטה בסופו של
דבר אל דרך הטוב ויזכה לאושר, כי לשם הוא שואף, ואלו אשר לא
נעשו אדישים, כי האדישות חזקה היא מכולם, יזכו בערוב ימיהם
לראות כי חייהם היו יפים, גם בימים שעננה שחורה חלפה וברקים
ורעמים הבהבו והרעימו מעל ראשיהם וגויהם שהלכו ושחו. יזכו להלך
זקופים באור השמש ולזכור את ימיהם שהיו הולכים כפופים בחושך
מעונן.
והנה הוא שמע את אלוהים קורא אליו, דרך הרוח בענפי העצים
הגדומים, דרך עלי הכותרת של הוורדים, שאדמומיותם ניכרה מבעד
לאפר, דרך תנועת העננים הצמריריים ברקיע. ויהי דבר האלוהים אל
עזקעל ותישאהו הרוח הכבדה אל בור העצמות היבשות.
וישאל האלוהים את עזקעל, התחיינה העצמות האלה?
ועזקעל לא ענה, נשימתו נעתקה ודיבורו נאלם, אך האלוהים לא חיכה
לתשובתו, כי ראה ללבב.
והנה המוות הגיע, איש אס. אס. עטוף ברדס ובידו חרמש הקוצר,
טעון ונצור ודרוך. וישאל האלוהים, התחיינה העצמות האלה?
התחיינה?
העצמות?
האלה?
ויהי קול והנה רעש ירי. חתיכות ברזל נגעו בעצמות ובאפר, ובכל
מקום שנגע בו קליע, העצמות זעו ונעו, התחברו במעין זעזוע נורא,
עד אשר עזקעל לא ההין לצפות במחזה האיום, והסיט את מבטו.
הכלב נבח שלוש עשרה נביחות ברצף ושתק.
השקט שוב נחת על העולם, כיום מתן תורה, והנה באו גדודי גדודים
של שלדים, גדולים וקטנים, של אנשים נשים וטף, המון רב מילא את
בור הנספים, כולם שותקים. עצמותיהם מתחככות בעצמות ובאוויר
הסובב אותם. עזקעל הרגיש רגוע. הוא ידע כי מלאך המוות לא יקצור
את נפשו והבין כי המוות יכול להחיות. אחד השלדים החל לפסוע
לעברו, מותיר אחריו פיסות פיסות של שלג מומס.
רגינה?
עזקעל?
כה קשות היו עצמותיה וירא עזקעל את שלדי בתו ובנו, עז וכבשה,
רצים לעברו, דרך עיניה החלולות של אשתו רגינה.
העצמות נגעו בו, הרוח הפיחה את האפר וזה נחת עליו כענן אשר חנה
על הר סיני. והנה בגולה נעשה תל פורח כאביב באמצע החורף ויקרמו
השלדים שרירים וגידים ובשר ועור ושיער ותאים ואיברים ועינים
ואף ופה ושפתיים ועפעפים והכול הונח במקומו כבראשונה, כאילו
נוצרו כעוברים במעי עמם. כעת היה אפשר להסתכל לתוך עיניה
הכחולות של רגינה ולא רק דרכן.
והאנשים, שהיו פעם שלדים, שהיו פעם עצמות ושהיו פעם אפר, אחזו
אחד בידי השני, חיוך מכסה את פניהם כמסכה, הניפו את רגליהם
מעלה ומטה, מתנועעים במעגל בריקוד סוער, ריקוד המתים אשר לא
נגזר גורלם למות ולא אבדה תקוותם מלחיות. עצמותיהם לא יבשו
והרוח לא כבתה את נר נשמתם.
החיו העצמות האלה?
ויפול עזקעל על פניו, מליט את פרצופו בין שתי ידיו, ובכה ובכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"עזבו אתכם הכל
שטויות"



("קהלת 2000"
בהוצאת בוליביה
ושות')


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/17 20:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בני גל‎

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה