כשחמורו של יוסל צנח ומת באמצע הרחוב, יוסל לא נבהל. הוא ניתק
את העגלה מן הפגר ודרדר אותה  במורד הרחוב עד לפתח חנותו.
ליצני הרחוב צחקו ש"חמור נשאר חמור" ועקרות בית מודאגות קיוו
בליבן שהמשבר לא יביא לסגירת החנות. אז הפגר הסריח ברחוב עוד
יומיים עד שסולק, אבל בינתיים כבר היה ליוסל סוס. הסוס היה חזק
פי כמה מהחמור המנוח ודומה היה שאינו מתאמץ כלל עת גרר בגאון
את העגלה העמוסה ארגזי ירקות ופירות. אולי הסוס לא היה מורגל
בעבודה קלה שכזו אך עובדה היא שלא חלפו יותר משישה חודשים בטרם
נפח גם הוא את נשמתו בעודו שותה מדלי המים שנקשר לפיו.  שוב
החליפו ביניהן עקרות בית מודאגות תקוות שהחנות לא תיסגר וליצני
הרחוב חזרו לצחוק: "נקווה שיוסל לא מוכר לנו את המזון שהוא
נותן לחיות שלו". אבל יוסל לא צחק. הוא הכניס יד עמוק לכיסו או
אולי פדה כמה אגרות חוב שבבנק והנה הוא מחנה בפתח חנותו תלת
אופן ממונע. כזה שבין שני הגלגלים המקבילים שבחזית מצוי משטח
הטענה גדול, וחציו האחורי הוא מחצית אופנוע הכולל גלגל בודד,
מנוע רועש ומושב מרופט. עתה, כאשר היה יוסל חולף על פני ליצני
הרחוב באופנועו המטרטר, לא היו אלו מעיזים לפתוח את פיהם מפאת
העשן השחור שנותר אחרי האופנוע כשובל ארוך של שמלת אלמנוּת
שחורה.
כן, כזה היה יוסל. חתול רחוב הנע כרוח בסמטאות החיים. מצוקה
עבורו הייתה הזדמנות. אסון, מקפצה. אפילו "שם".
כשהגרמנים קצרו במכונות ירייה את כל יהודי עיירתו מעל בורות
המוות, הוא יצא בלילה מקבר האחים ונטל חפצי ערך מהבתים
הנטושים. אותם ימים היה חייב להלך על החבל הדק שבין הצורך
להסתתר לבין הצורך לגנוב למחייתו מבתי הכפריים. כשנתפס והועבר
לגטו הגדול, היה המוצלח שבמבריחים ועשה הון קטן מתפוחים
מרקיבים. כשהועבר למחנה ההשמדה, נמצא מתאים למיין חפצי ערך
שהשאירו אחריהם הנרצחים במקלחות הגז. אפילו שם, בשאול תחתיות,
הצליח לצבור רכוש. "העיקר שלא יגיע לידיים גרמניות" הסביר
לחבריו בזונדרקומנדו ובלע עוד יהלום. כשבאו הרוסים ופתחו
לרווחה את שערי המחנה הוא הבין שכדאי לו למהר ולהגיע לאזור
האמריקאי. בדרכו לשם התמגנטו אליו דמויות סהרוריות לבושות
פסים. אותן דמויות הלכו אחריו או בעקבות דברי המזון שנפלו
מכיסיו. בחלוף הימים החלו הדמויות מקבלות מראה פני אנוש. לחיים
שקועות נתמלאו, שיער ראש החל צומח. או אז ניתן היה להבחין מיהו
איש ומיהי אישה. יוסל קפץ ידו לגברים ואלו פנו לדרכים אחרות.
לאיזור האמריקאי נכנס יוסל בראש קבוצת נשים שותקת. הוא מצא
בעבורן קורת גג בבית נטוש בהמבורג ושם החל מרעיף עליהן מכל טוב
שהשיג בתמורה ליהלומים שפלט גופו: מזון משובח ושמלות נאות,
בשמים ותמרוקים. הנשים לקחו אך מבטן נותר חלול ונפשן אטומה.
יוסל שלא ידע מילה באנגלית מצא דרכים לתקשר עם החיילים ועד
שהנשים הבינו מימינן ומשמאלן, כבר עמדו חיילים בתור כדי להיכנס
לחדרי הנשים. יוסל, בן הגבאי בעיירה שאיננה, הפך למלך הזנות
בהמבורג המשתקמת. שטרות של דולרים צנחו לעברו מכל עבר והוא רק
נדרש ללקט. רשמית הזנות הייתה אסורה, אך יוסל ידע לשמן את מי
שצריך והילך כלוליין על חבל דק, נזהר שלא לחצות יותר מדי את
גבולות החוק כדי לשרוד. החיים נראו מבטיחים והעתיד ורוד אלא
שלילה אחד עלה כל הבית בלהבות. רק אישה אחת ניצלה. יוסל חשד כי
פרץ של שנאה גרמנית החריב את הבית. הוא הבין כי עליו לשנות את
מסלול חייו. לרגע חשב לשלח מעליו את הניצולה הבודדת אבל במחשבה
שנייה העדיף לראות מולו פנים מוכרות במקום החדש. לפיכך, אחז
בידה, ויחד שתקו כל הדרך למרסיי שבצרפת המשוחררת.
בבואו לסניף הסוכנות היהודית במרסיי, הציג יוסל את הניצולה
כאשתו שנשאה לו בעיירה. הרי ספרי הקהילה וכל חבריה הפכו כבר
מזמן לעשן, ואם מגיע לו משהו מאנשי הסוכנות, עדיף שיקבלו
פעמיים. "עוד חודש תצא ספינה לארץ", בישר פקיד הסוכנות לשניים.
יוסל לא ביטל את זמנו לריק. לקראת הנסיעה מכר  בשוק השחור כמה
מחפצי הערך שנשא במזוודתו כנגד דולרים יקרים.
חולפים חודשיים, ויוסל משתלט על חנות ערבית נטושה בעיר התחתית
של חיפה. חצי שנה אחר כך יכנס בשעריה הבעלים המקורי ויתבע
קניינו, אך יוסל ירדוף אחרי הערבי הזקן כשקרש בידו עד שזה נעלם
לבלי שוב.
יוסל מקומם את החנות מחורבנה והריהו עתה בעליה של חנות ירקות
במדינה העברית החדשה. הוא חש כדג במים באווירת המחסור ומשטר
הצנע ששררו אז. חיש למד את השטח, קשר קשרים, הבין הצרכים, שילם
פה ושם שלמונים וכבר חנותו הופכת למוקד עלייה לרגל. רשמית
הייתה זו חנות ירקות אך בחדר שמאחור אפשר היה להשיג ביצים, דג
מלוח, חמאה, בשר, וחלב. התגשמות חלומות עקרת הבית האמידה, ממש
כאן בהישג יד. הכול שחור, הכול בסוד, הכול במחיר מופקע. העיקר
שדב יוסף לא יידע. אז אשתו השתקנית עמדה בחדר הקדמי בעוד יוסל
מנהל ביד רמה את עסקיו מול עקרות הבית המקיפות אותו מכל עבר
מנופפות בשטרות שבידיהן. שוב הבין יוסל בחושיו המחודדים כי
מוטב לו להתנהל בזהירות כהולך על חבל דק. מאשת ראש העיר הקפיד
שלא לקחת תשלום. כך גם מאשתו של הפקח הראשי במשטרת הצנע. וגם
מאשת הרופא. ודווקא היא, אשת הרופא, הייתה בעבורו הלקוחה
החשובה מכולן.
יכול אדם לרדוף אחרי ההצלחה, לגדול ולהתפתח אך ברגע אחד ייעצר
עולמו ויעמוד מלכת. לכל אדם יש רגע שכזה ותוכנו של הרגע משתנה
מאדם לרעהו. אצל יוסל היה זה הרגע בו נולדה הלנה, בתו. אוצרו
הגדול, בבת עינו. הוא קרא לה בשם אימו שנותרה בבור המוות. מרגע
שנולדה הלנה, הפכה אשתו השתקנית לשקופה בעיניו. יותר לא דיברו
ומבחינתו של יוסל תפקידה בחייו הסתיים כי זוהרה של הלנה האפיל
על הכול. רק הלנה השכיחה ממנו בחיוכה הממיס את טרדות ההווה
וסבלות העבר. רק בגללה יכול היה להתעכב בפתיחת החנות. רק איתה
בילה את שבתותיו.
כדרכם של ילדים, לפעמים דבק בהלנה חיידק מזיק וכדרכם של רופאים
ידיהם תמיד עמוסות עבודה. אך מאז שיוסל פטר בראשונה את אשת
הרופא מתשלום, הוא קנה שליטה על זמנו של הרופא. אם חלילה
השתעלה הלנה בלילה או שחומה עלה, היה הרופא מתייצב לצד מיטתה,
בודק ומורה איזו תרופה תרפאה. לעומת זאת, כשחלתה השתקנית, לא
נקף יוסל אצבע לטובתה והיא נאלצה לכתת רגליה למרפאה ולהמתין
מיוזעת בתור הארוך.
כשהייתה הילדה מבקרת בחנותו, לא היה מאושר מיוסל. או אז היה
חדל ממשובותיו, מציג את פארה של בתו בפני עקרות הבית ומלקט
מלוא הסל מחמאות. אך יצאה הלנה מן החנות, מיד היה יוסל חוזר
לבדיחותיו המפולפלות. החביבה עליו ביותר הייתה הסתרת  ארגז
המלפפונים וציפייה דרוכה שעקרת בית כלשהי תשאל בקול מתחנחן:
"יוסל, איפה המלפפונים?". או אז היה משתחרר אצלו השֵד, מקרב את
פיו לאוזנה, ועונה בלחישה רועמת:"דער קוקומבערס אין הוייזן (
המלפפונים במכנסיים), מה את לא יודעת?".  והכול היו צוחקים
בחנופה באידיש מתובלת בשברי עברית ויוסל היה ממשיך תוך שהוא
מהלך על החבל הדק שבין הומור לבין גסות. אלא שבדיחה מרגע
ששוחררה, כמוה כמוץ ברוח, לעולם אין לדעת על איזה מצע תנחת.
וכך קרה שבאחת הפעמים, משגווע הצחוק, רכנה עקרת בית אחת ולחשה
על אוזנו של יוסל כי היא זקוקה למשלוח של מלפפונים לביתה, רצוי
עוד הלילה. יוסל הנהן  והביט בגברת. אמנם פניה דמו לאטליז אך
גופה המלא הזכיר לו מריצה מלאה בכל טוב. דלועים, ואבטיחים
ומלונים נוטפי עסיס. יוסל ביצע את המשלוח והמשיך לפקוד את
יצועה של הגברת גם בשבועות הבאים. אמרו שבעלה הוא אומן, אולי
צייר אולי זמר, שהעדיף צעירה על פניה. היו אפילו דיבורים על
קשר אפל בין הבעל ליוסל, משהו כמו דמי שתיקה שהאומן משלם
ליוסל, אך הכל פסלו את הסיפור כדמיוני. היכן נשמע שמישהו יספק
עונתה של  אשת איש ועוד יקבל דמי שתיקה מן הבעל? הבלבול רק גבר
כשפשטה שמועה חדשה בעיר ולפיה הבעל בא בלילה למיטת אשתו ומצא
שם את יוסל. רכלניות העיר חגגו זמן רב על הסיפור בבתי הקפה
בעוד יוסל סוכר פיו כמבצר. וסיבה טובה הייתה לו, כזו שהצדיקה
את שתיקתו. בעורמתו כי רבה הצליח יוסל  להכפיל את דמי השתיקה
שקיבל לאחר שאיים על האומן כי יגלה לצעירה שאהובה מחפש פורקן
במיטת אשתו החוקית. לא בעבור עצמו הוא חיפש את התשלום הנוסף,
אלא בעבור הלנה שלו. לימודים גבוהים, בית במיקום טוב, איזה
אוטומוביל קטן, את כל אלה ביקש להעניק לה. כדי לממש כל זאת הוא
צריך כספים כי אולי חסכונותיו לא יספיקו.
יוסל  לא התייחס לשמועות שרווחו בעיר אודותיו, מסיבה נוספת.
ראשו כבר היה נתון לשתי חזיתות אחרות.
הלנה הפכה מילדה לנערה בוגרת. הלנה היפה כינוה הכול, ואכן
יופייה היה יוצא דופן. היא החלה מתעניינת בבילויי ערב. רצתה
להציג לראווה את שמלותיה היפות שבארון, להתאפר ולהיות מלכת
הנשף. יוסל נחרד. מרוב שדאג לשלומה סירב להתיר לה לצאת בערבים.
הוא דרש שתציג לו עם מי תצא ופסל מראש את כל מחזריה. לא עזרו
תחינותיה וגם דמעות לא ריככו את ליבו. הוא רצה אותה לידו כי רק
כך תהיה מוגנת מפגעים רעים שבעולמנו. באחד הערבים, כשניסתה
לצאת מן הבית ללא רשותו, איבד את עשתונותיו והנחית סטירה
מצלצלת על לחיה. הלנה הסתגרה בחדרה בוכה בכי מר. כף ידו של
יוסל בערה וליבו נשרף. לראשונה בחייו חש סחרחורת בעודו צועד על
החבל הדק של חייו. למחרת יצאה הלנה מחדרה וכעבור יומיים סלחה
לו. אלא שגם בפעם הבאה שביקשה לצאת לבילויי ערב, שבה ונתחדשה
התקרית. ושוב פיוס ושוב תקרית, עד שהלנה נכנעה ונתכנסה
בקונכייתה. יוסל ניסה לפייסה במיני מגדנות ושוקולדים מוברחים
משווייץ אך הלנה לא זיכתה אותם במבט.
באותם הימים ממש נתרגשה על יוסל צרה נוספת. חביב, צעיר עיראקי
נמרץ, בעל בלורית משומנת, מצא לנכון לפתוח חנות ירקות ברחובו
של יוסל. ולא סתם באותו הרחוב, אלא בצמוד ממש לזו של יוסל,
במין סוג של חוצפה והתרסה. ואם לא די בכך, המחירים בחנותו של
חביב היו זולים בפרוטה או שתיים מבחנותו של יוסל. אמנם מרבית
עקרות הבית עדיין שמרו לו אמונים אך גם הן החלו פוזלות לחנות
השכנה. "למה יותר יקר אצלך" נשאל יוסל והשיב כי הסחורה שאצלו
טובה יותר, אבל הוא עצמו לא היה משוכנע בכך ולפי מבטי עקרות
הבית, גם הן לא. יוסל ניסה לדבר על ליבו של חביב ולשכנעו להמיר
מרכולתו לבגדים או שטיחים או כל דבר אחר, אך חביב פטרו בחיוך
ואמר במבטאו הכבד: יש פה מספיק לקוחות בשביל שנינו.
אבל יוסל חשב אחרת. חביב הרי לא יודע ולא מבין את הצורך של
יוסל להרוויח כמה שיותר כדי להבטיח את עתידה של הלנה. יוסל
הבין שדיבורים בלבד לא יעזרו. באחד הבקרים כשהגיע חביב לפתוח
את חנותו הוא ראה את ארגזי הסחורה הפוכים ותכולתם מפוזרת על
הכביש. אותו יום לא פתח חביב את חנותו. למחרת בבוקר ראה יוסל
את מתחרהו שב ופותח חנותו כרגיל, מציג סחורה טרייה וזולה עוד
יותר. יוסל בלע רוקו ושתק בעודו מאבד עוד לקוחה ועוד אחת לטובת
חביב.
כעבור חודש בשעת בוקר מוקדמת של יום שבת, יצאו כל דיירי הרחוב
מבתיהם למשמע רעשים בלתי רגילים. יללות של סירנה ושאגת מנועי
דיזל נתערבבו בצעקות רמות ואוושת זרימת מים עזה. כשהתפזר העשן
ראו הכול כי חנותו של חביב נשרפה עד היסוד. רק בצאת השבת הגיעו
חביב ואחיו למקום. חביב התמוטט ארצה ואחיו ניסו לשווא להקימו.
ההלם מוטט כליל את נפשו של חביב. הוא אושפז במוסד לחולי נפש
ויותר לא נראה בעיר.
שנה קודם לכן בירר יוסל באופן דיסקרטי מול משרד הפנים כי יותר
לו לאחד את חנותו עם החנות הצמודה אליו. אלא שחביב הקדימו ופתח
את חנותו המתריסה. כעת, כאשר האש כילתה את אותה חנות, היה יוסל
המועמד הטבעי לקנות את הנכס המפויח. לא בנקל נעתר יוסל לתחנוני
האחים שיסכים לרכוש החנות. תחילה סירב לשמוע על מה שכינה
"המקום העלוב הזה" אך אחיו של חביב לא אמרו נואש. "אין לי כסף
פנוי", "די לי בגודל הנוכחי של החנות", "אין קליינטורה שתצדיק
חנות כזו גדולה", אלו היו מקצת מן התירוצים שהעלה יוסל. וככל
שהעלה נימוקים נגד רכישת חנותו של חביב, כך הפחיתו האחים במחיר
והגדילו את פריסת התשלומים. יוסל הילך על חבל דק כשמצד אחד
רצונו העז להרחיב את חנותו ומן הצד השני הצורך להיטיב את תנאי
העסקה. האחים ויתרו וויתרו עד שלבסוף הבין יוסל כי מחיר נמוך
יותר מזה לא ישיג ובחוסר חשק מופגן התכופף והרים מן הרצפה את
המציאה שהמתינה לו שם. או אז נלחצו הידיים  וברכת "שיהיה במזל"
הוחלפה בין הצדדים.
יוסל היה מאושר. כל הדרך הביתה דמיין איך ישבור את הקיר המפריד
בין שתי החנויות, איך יסדר מחדש את הדוכנים ואיפה תוצב הקופה.
הוא יצר בראשו סימפוניה של צבעים וריחות שיהיו מנת חלקו בחנות
הגדולה לכשתיפתח. הוא החיש עוד יותר את צעדיו כדי למהר ולספר
הכול להלנה, איך שיחק את הלא מעוניין, איך הכניע את אחיו של
חביב, איך התאמץ שלא לפרוץ בצחוק מול פניהם. הוא ידע שהלנה
תשמח איתו ויחד יתגלגלו בצחוק משוחרר.
יוסל הגיע הביתה, קרא להלנה ומשלא נענה ניגש לחדרה. מעולם לא
נהג לדפוק על דלת חדרה וגם הפעם פתח מיד את הדלת. היא אכן
הייתה שם.  תלויה על חבל עבה שמצאה בחצר.
מן הבור הזה יוסל כבר לא הצליח לצאת. למעשה, הוא אפילו לא
ניסה. המנגנון הפנימי שהניע אותו, קרס.
הוא קרא אליו את אחיו של חביב ונתן להם את מפתחות שתי החנויות
הצמודות. סמוך לאחר מכן, נפטר.
חנות הבגדים "הלנה היפה" פעילה עד עצם היום הזה. רק לאחרונה
העבירו אחיו של חביב את ניהולה לילדיהם.