ישב לו אחד שאינו חשוב לאף אדם, אל מול דלפק מטונף עשוי עץ
סדוק בעל ציפוי לקה מתקלף. חשב לו האיש ותהה דקות ארוכות בעודו
לוגם מכוס רחבה ונמוכה משקה בעל גוונים של קליפות עצים שונות.
בלגימתו האחרונה הגיע האדם להחלטה חסרת פשרות, וכך הכריז בקולו
העבה מבין שפם שחרחר, "עוד מנה". מוזג צעיר נענה לבקשתו, בהנפה
אלגנטית עלה הבקבוק אל על ונהפך תוך כדי בזכות זריזות ידיו של
המוזג המכופתר. עיניו של היושב בעל הכוס מצאו עצמן לכודות בתוך
שפך הכוהל הנוטף. כנהר הזורם אל תוך הים הגדול, נהר אדמדם
המשנה צבעו לחום כאשר הוא מתייחד בתחתית העגולה. צליל המזיגה
הנעה החותכת את האוויר אפוף העשן עד לקולו הענוג של הנוזל
במגעו עם הזכוכית. בהרמת פרק ידו של המוזג חדלה זרימת המשקה
ובתגובה לכך נעה יד גדולה והגישה את הכוס אל תוך פה יבש. לא
רבים יבינו את ההנאה המלווה בשתייה מרובה, בעיקר כיוון שלא
מדובר בהנאה כלל, אלא בסבל בל יתואר אותו הלוגם דורש. יום אחר
יום להגיע למקום המלא באנשים מזויפים, מדברים על הנושאים
המזויפים שלהם בטון המזויף שלהם. "שמעתם על מה שקורה בסוריה?
שערורייה!" אומר האחד, "הכניסו לשם כוחות, הצילו את האזרחים,
העולם שותק!" אומר האחר. בראשו הקודח של היושב מתחילות לרוץ
המחשבות. מה אתה בכלל יודע על להכניס כוחות? אתה חושב על מה
המשמעות של המונח עולם שותק? "אני אומר לך, החיים האלה הם חיים
של עבדות. כולנו עבדים. הנה תראה כולנו כמו רובוטים מתוכנתים
ללכת לבית הספר, אחר כך לצבא אוניברסיטה ולעבוד למען המדינה.
במקום שכל אחד יהיה באמת אדם חופשי ויוכל לממש את הפוטנציאל
שלו והיצירתיות שלו. אתה מבין, החברה הופכת אותך לעבד דרך כל
הדברים האלה". ושוב עולה תהיה שמשום מה כל אותם 'הוגים' צעירים
מתנערים ממנה. מהו חופש? מהי חברה? מהי עבדות? מבחינתם כל
הדברים ברורים מאליו, וזאת הבעיה הראשונה במחשבה מסוג שכזה. אם
אני אצטרך להביע על כך דעה אני אומר שהאנשים לא חושבים בכלל,
הם אוהבים להראות כאילו הם חושבים, אבל ברגע שהם יתקלו במחשבה
הם יתקפלו לאיזו פינה ויחרבנו על עצמם. ואז בפעם הראשונה יהיה
בהם משהו אמתי. תחתון ממולא צואה, הפחד מלחשוב באמת, זה אמתי.
הם לא רוצים להיות אמתיים, כי להיות אמתי אומר להיות טיפש,
ליפול אל תוך החולשות האנושיות שכל אחד מנסה לברוח מהן, לא
לקבל אותן, רק ככה אפשר להראות חכם, ולהראות חכם יכול להיות
מרשים, בעיקר לאחרים. אחרים שאוהבים להראות כמה שהם חושבים.
ככה איזו אחת פוגשת איזה אחד. שניהם פיקחים וחדשנים, אנשי
המחר, הפילוסופים של היום. הם מדברים על הדברים 'החכמים', כל
זה רק בכדי להזדיין. הוא רוצה לתקוע את הזין, היא רוצה שיתקעו
לה את הכוס. אין לי שום דבר נגד זה, ההפך יהיה הנכון, הבעיה
שלי היא היומרה, אבל מה לעזאזל אני כבר יודע על מחשבה. איך כל
זה קשור לשתייה ולסבל? זה לא, לפחות לא עכשיו, בפעמים אחרות זה
הגיוני לחלוטין. הכוס הונחה חזרה על הדלפק, חצי מתכולתה כבר
בתוך הגוף הדורש. על השולחן מונחת לה קופסת סיגריות חצי ריקה
ממנה נשלפת עוד אחת לגורלה. "מזוג מנה נוספת" קורא אותו הקול,
ואותן הפעולות מתרחשות שוב. ערבוב הטעמים המבחיל של העשן
והכוהל הוא עניין די שגרתי אותו חווה כל אדם. המוזר הוא שלמרות
כי מדובר בשילוב טעמים מבחיל למדי, ההנאה ממנו מרובה ואין כמעט
אדם שלא זכה לה. בין אם בגיל צעיר ובין אם כמבוגר. בשלב מסוים
המחשבה מתחילה להתכהות, לאלה אשר שותים לעיתים רחוקות קל להניח
את האצבע על הנקודה המידית בה הם החלו לחוש את הכהות, אך לאלה
אשר המשקה מוכר להם ונוהגים הם לראותו מידי יום ביומו, לדון
אתו ולומדים להכיר אותו אין הם יכולים להניח את האצבע על שום
נקודה בה מפסיק ראשם להיות חד. מהותו של האדם השותה היא המצב
בו הוא מנסה לשתות עד אשר יחזור להיות חד, וזאת במטרה להיות
כהה כמה שיותר. מדובר במעגל קסום שלא רבים יבינו, בעיקר כיוון
שהינו רצף של אי-גיון. הסבל מושך אותך אל המשקה, אשר גורם לך
לשמחה, ואותו אתה שותה בכדי לסבול יותר, האם יש דבר מכושף יותר
מזה? המחשבות הבלתי פוסקות לוו על ידי זרם בלתי נפסק של כוהל.
תחילה היה צבעו כצבע העץ, לאחר מכן שקוף, כמה טיפות ירוקות
ואחר כך כל הצבעים כבר החלו מתערבבים. אפלת הלילה החלה עוטפת
את מאור הערב האחרון וחשיכה מוחלטת נפלה על העיר. השעות
עוברות, המשקאות ממשיכים לזרום, אנשים ממלאים את המקום, אך מפי
אותו אחד בודד לא יוצאת מילה נוספת מלבד, "עוד מנה". קופסת
הסיגריות מתרוקנת עד לכדי שלושה שורדים אחרונים. מחשבה שטותית
נוספת צצה בראשו. והנה הפכו הם לשניים. מסכנים, אין הם יודעים
מה יעלה על גורלם. אך גורל אין להם בכלל כיוון שאין להם את
היכולת לחשוב על גורלם, ואילו היה להם? על מה היו מדברים וכיצד
היו רואים אותי? האם כאדם הגועלי שהוא אני, או אולי כאל כל
יכול שבשנייה אחת גוזר את גורלם? אולי ינסו הם להתנגד, אך
כיצד? כל אשר הם יכולים הוא לחשוב ולהגות, וגורלם יהיה גורל מר
כי הרי בסופו של דבר הם ימצאו את דרכם אל תוך ריאותיי. אם זה
המצב, האם חייהם גרועים או שמא טובים? אולי לא לכאן ולא לכאן,
אלא פשוט חיים. כמה קשה היא המחשבה ללא יכולת המעשה, ועד כמה
המעשה יכול להיות חסר משמעות אם הוא זונח את המחשבה. מזל שאיני
סיגריה, ומזל שאני יכול לברוח מן הפה המעשן. אין זה אומר
שבוודאות אברח ממנו, אין זה אומר שלא אמצע את עצמי מרוח ברוק
ובשיכר כאשר שיערי בוער, אין זה אומר שאני מוכשר מספיק בכדי
לעשות זאת, אך באפשרותי, אפילו אם הקלושה ביותר הם סיכוי, כי
היכולת עצמה היא אשר מבדילה אותי מן הסיגריה. מחשבות סתמיות
מסוג זה עלו בראשו ללא הפסק, חלקן מוזרות יותר, חלקן מוזרות
פחות אך ללא ספק רובן היו נחשבות למוזרות. או שמא רק נדמה היה
כי מחשבותיו מוזרות מתוך אגואיסטיות משונה והאלהה עצמית שכן
מחשבותיו זורחות בעוד אחרים אינם חושבים כלל. אך ככל שאר
הדברים, לא היה זה עניין חשוב כלל. ישב הוא ושתה ולגם, אך מן
הסיגריות הפסיק למשות. כאשר המולת האנשים הייתה רבה מידי לטעמו
של השיכור הוא שלף מתוך כיסו הצדדי של מקטורה מהודרת וכחולה,
ארנק מפוטם ובו מבין כל הכרטיסים גם כן מספר רב של כרטיסי
אשראי בצבעים שונים. בעזרת שני אצבעות שלף את אחד מן הכרטיסים
והגיש אותם לאחד מן המוזגים. זה החזיר לו אותו בחזרה ולדרכו
הוא יצא.

חוץ הפאב התמלא בצעירים כשבידם כוסות נוטפות בירה, רודפים הם
אחרי צעירות ומנסים להרשים אותן בעזרת אי אלו תעלולי שפה. חלק
מצליחים, חלק נכשלים, אך בירה יש בידיהם של כולם. בהליכתו חזרה
אל ביתו, הדליק לעצמו סיגריה מן השניים האחרונות, עבר את מירב
ההמולה ורק שרידים מן הפאב נשארו. בעיקר אותם צעירים חסרי
ניסיון. מקיאים ושוכבים על הרצפה. מבין הפינות החשוכות יותר
ניתן לשמוע את קול התשוקה הבוערת בין צעיר לצעירה, צעיר לצעיר,
צעירה לצעירה. והנה מתוך אזור צדדי וחשוך דבר מה שונה ואחר.
מתוך פינה קטנה זו מושטת יד מטונפת. היא שייכת לאיזו אחת,
מלוכלכת שכנראה שכחה את מגע המים על גופה. שיערה נושר ואת ראשה
מכסה כובע צמר. האפלה אינה זרה לה, ובחייה ראתה מקומות חשוכים
הרבה יותר. גופייה על גופה הצנום והמורעב ומעליו מונח מעיל
מרופט. עניים כחולות אשר ראו ימים טובים יותר מביטים אל תוך
עיניו העייפות של ההלך השיכור. כאילו בעזרתו של כוח עליון
ומשונה הוא מצליח להביט יותר עמוק אל פניה ורואה בה איזו אחת
שהכיר מזמן, אך זו לא היא, וגם אין היא נראית כמוה אך בפניה
הוא יכול לראות את אוזניה, המחודדות מעט אשר כעת מקנות לה מראה
של גובלין לא רצוי שמגיע לבזוז בית הגון, אך בעבר הקנו לה חן
מסוים ומהם ניתן היה לראות שמחה בוצעת. שיניה הרקובות ופיה
העקום היה פעם תפארת מראה וחיוך מקסים לה היה. ושיערה בעל הצבע
המשונה, היה זהוב ומלא הוד והדר, כן בוודאי כך נראתה בעבר,
וכמה נורא היה הזמן אשר עבר עליה וכמה אכזרי. גורל אכזר עקב
אחריה במשך תקופה ארוכה, או שמא היא הביאה על עצמה את אותו
גורל נורא. כל כך קשה להבדיל בין אלו ובין אלו, וקשה אף יותר
לשפוט, אם כי לעולם לא צריך לשפוט כי רק אחד יכול לשפוט וקיומו
גם הוא מוטל בספק. אם כך אין לשפוט, אך נראה כאילו לא יכול בן
האדם שלא לשפוט שכן טבעו הוא כזה. לא היו מזומנים בהישג ידו,
וגם אם היו לא היה נותן לה. אין הוא מאלה אשר יכולים להיות
מוצפים ברחמים כלפי אותם חסרי מזל מסוג זה, בין אם באשמתם ובין
אם לא. שכן ככל הנראה על פי השקפתו ישתמשו בכסף בכדי לממן את
גורלם המר ולתדלקו ובכך יהפכו עצמם למסכנים יותר לא כזה היה
הוא, אך משום מה בצורה פתאומית הוציא את חצי הסיגריה מפיו
והגיש אותה אל היד הפתוחה. האישה לקחה את הסיגריה והחלה יונקת
אותה כאילו זה עתה קיבלה מנת חמצן. מאחוריהם עברו כמה צעירים
וצעירות אשר אחד מהם, בחור מזוקן בעל שיער הנראה כזה של דורבן
בעל קוצים נפולים, "תראו נראה כאילו מישהו השיג זיון הלילה."
השיכור הסתובב במלוא קומתו, מנפח את חזהו כקרפד אשר זיהה חתול
המתקרב ודורש טרף וירק בצורה ארסית את מילותיו. "כן מצאתי, זה
הפרצוף שלך. אני אוציא את הזין שלי ואדחוף לך אותו לפה, נשמע
לי כמו אחלה זיון." הצעיר וחבריו יצרו מעין חומה מסביב לשני
הצעירות שהילכו איתם, כאילו מתכוננים לקרב ויצרו מערך הגנה,
ושוב פעם דיבר אותו דורבן בעל קוצים אימפוטנטים. "מה אתה
אמר..." אך לפני שזה סיים את דבריו חזר בקול אדיר יותר הקרפד
המנופח. "מה זאת התגובה המפגרת הזאת אה? כנראה כבר זיינו לך את
הפרצוף, אבל תאזנים, אתה לא שומע כלום מרוב זרע שתקוע לך בראש.
ומה אתם עומדים ככה כמו לא יודע מה. אם אתם רוצים יש מספיק
בשביל כולכם, תעמדו בשורה אחת ואני אשפד את כולכם." השלושה
החלו ללכת אחורה ומבנה ההגנה שלהם נפרץ, מפי חבריו של הדורבן
נשמעו קולות "עזוב אחי"... "הוא משוגע"... "סתם שיכור בוא
הביתה". הצעירים החלו הולכים מבוישים, בזויים, חסרי גאווה,
הפסידו בקרב מול קרפד גאוותן. "אתה לא היית צריך להיות ככה
איתם, הם נראים כמו ילדים טובים". נשמע קול מעט עכור בעל צליל
מתוק מן העבר מאחוריו. זאת הייתה האישה, אשר עמדה כבר לסיים את
חצי הסיגריה שניתנה לה. "הם לא נשמעו טובים". הגיב השיכור.
"אני פוגשת צעירים נוראים, הם לא רק זורקים הערות, הם מרביצים,
מרביצים חזק וכואב, סתם בשביל הכיף שלהם, אלה הם שיכורים
צעירים וארורים." וכאשר אמרה זאת, היה ניתן לראות בפניה עצבות,
כאילו פרקה דבר מה מליבה, כאילו פרקה בושה מסוימת. אף אם נראה
היה כי אחת כזאת כל הבושה מחייה נעלמה והכבוד זר לה יותר מכל
דבר אחר. לאחר מכן פרצה בלחישה. "אני מפחדת כאן, אתה יכול
בבקשה להישאר איתי קצת?" היה לה מבט מבוהל, מבט מתחנן, ובעיינה
ניתן היה לראות כיצד באותו הרגע הכתה עצמה בתוך דמיונה על כמה
טיפשה היא שבכלל העזה לשאול, תוהה לעצמה עד כמה מטופש יהיה
ממני לבקש, והיכן אמצע טיפש מטופש שיסכים לאחת שכמוני. "אם את
מפחדת, למה אתה נשארת כאן?" תהה השיכור. התשובה לשאלה נשמעה
כתשובה שהייתה מועברת בחצי חיוך, כמעין הלצה ללא צליל של צחוק,
צחוק גורלי שכזה, שאבד, אך לא היה בטון האישה כל דבר מצחיק, או
גורלי, רק אמת. פניה הביטו מעלה ועיניה נפקחו לרווחה ולחייה
נמתחו, עניים עייפות ולחיים מותשות  "אם אומר לך למה אני נשארת
כאן לא תמצא כל הגיון בדברי. גם אני חושבת שהסיבה שלי מטופשת
ביותר, ומשפילה, אבל היא עדיין הסיבה שלי." דממה שררה לרגע קט
ברחוב, והיה אף ניתן לעלות על הדעת כי העולם כולו דמם באותו
הזמן. השיכור צעד אל עבר מקום ישיבתה של האישה. היה זה חצי
קרטון ועליו מפוזרות עשרות אגורות וכמה שקלים. מכנסיה התגלו
כשהתקרב והיו נראים כסמרטוטים חצי קרועים, רגליה יחפות
ומזוהמות ועל ידה סנדלים קרועים. האישה פינתה את האגורות
והכניסה אותם לכיס מעילה והאיש התיישב על ידה. היא הביטה בו
לרגע, שילבה עמו זרועות הניחה את ראשה על כתפו ושקעה בתנומה.
ריחה היה אפילו פחות מלבב משחשב, ואם ריח האלכוהול שנטף ממנו
היה בעיניו כריח שאינו נעים, ריחה היה גרוע אף יותר. מעין צחנה
בלתי נתפסת, היה נדמה שמדובר בגופה מרקיבה, רק שאף אחד עדיין
לא בישר לה שהיא מתה. המעיל נפשל מעט מעליה כאשר נשענה על כתפו
של האיש וניתן היה לראות בזרוע האישה וכיצד מלאה היא חרירים
חרירים ביד דקיקה חסרת ורידים. מחשבות החלו מציפות את השיכור
במכה אחת. טיפש מטופש, מה אתה עושה? הכיצד הגעת למצב שכזה?
באותה מידה שהיא נשענה עלייך היא הייתה יכולה לשלוף סכין
ולדקור אותך, אולי עדיין היא מחכה לשעת כושר, מחכה שתירדם אז
תוכל לשדוד אותך. מלבד זאת מה יקרה אם השוטרים יגיעו ויראו
אותך עם אותה אחת? בוודאי בסביבת מקום אם לא עליה עצמה ישנם
מזרקים לרוב, חלקם בוודאי מלאים בהרואין ובסמים נוספים והשד
יודע מה עוד? איזה מהלך מטופש זה, אתה גוזר את גורלך. בוודאי
יקרה איזשהו אסון במהלך שכזה. וכאילו ברגע אחד התהפכו
מחשבותיו, טפו! מגעיל אחד! איך אתה מעז בכלל לחשוב על הדברים
האלה. כי הרי הנה כל מה שהיא ביקשה זה מספר רגעים של נחת אותם
אתה יכול לתת. מה היה עדיף לזרוק מטבע ולהמשיך? הרי זמן כה רב
אתה רואה את חסרי המזל האלה ואומר לעצמך, לו הייתה לי דרך קטנה
לעזור להם, והרי המטבעות רק הורסים אותם, והנה נקרתה בדרכך דרך
ואתה מעליל לעצמך סיפורים על כמה מטופש הצעד שלך. טיפש מטופש
אתה על מחשבה חסרת כבוד כזאת. אידיוט! והרי תזכור, כי העולם
היה יכול להיות מקום טוב יותר אם כל המבוגרים היו רואים את
הצעירים כבניהם ובנותיהם, ואילו כל הצעירים היו רואים בהם אבות
ואימהות, ואילו אלה השזורים זה בזמן זה אחים הם, והנה המקרה
שנקרה בדרכך. הזמן החל עובר, ותחושת זמן אין לשיכורים, והארוך
נראה כקצר והקצר כארוך. תהה לעצמו השיכור ברגע מסוים, מעניין
כמה זמן הדבר עוד ימשך? האם אהיה פה עד צאת החמה? אולי תתעורר
בעוד רגע. אין לדעת, אין לדעת. מולם עברו צעירים וצעירות,
שיכורים יותר ושיכורים פחות. רובם אינם מזיקים, חלקם מעירים
הערות על הזוג המוזר, חלקם נראו כאילו הם קוראי תיגר. בידו
החופשית הצליח לשלוף את הסיגריה האחרונה ולהכניס אותה לפיו.
לאחר פשפוש קצר בכיסיו מצא גם את המצת והדליק את הסיגריה. נראה
בצבוץ של אור ראשון אשר הבהיר את השמיים העיר את האישה. זו קמה
עייפה בדיוק כמו לפני שהלכה לישון, מצב זה היה מצבה הטבעי.
האיש הגיש לאישה את שארית הסיגריה ולאחר שתי שאיפות ומבט עמוק
וחודר לפניו של האיש, מבט שרוצה לומר תודה אך מתבייש בעצמו,
במתבייש במי שהיא. מתנצל על כל דבר שלא קרה, או לפחות כך זה
היה בדמיונו של האיש. יכול היה להיות מאוד שהיה זה מבט חסר
חשיבות, ויכול להיות שאין היא זוכרת כלל את מה שהתרחש לפני
מספר שעות דל. זו קמה, נעלה את סנדליה המרופטים והלכה מבלי
לומר מילה.

השיכור שנותר לשבת יכול היה לראות את דמותה כפי שהייתה. שיערה
ארוך וזהוב ובקצהו גלי במקצת, עורה בוהק ועיניה זוהרות, הולכת
זקופה וגאה, לא נכשלת בצעדיה וידיה מונחות לצדדי גופה בצורה
אלגנטית. ואפילו אם רק לרגע לא הייתה היא עוד איזהו אחת שאינה
חשובה לאף אחד. השיכור התרומם מן הקרטון ותוחב את כף ידו לתוך
הכיס, מקמט את קופסת הסיגריות ומשליך אותה על הרצפה. הוא מתחיל
להלך אל הכיוון אליו התחיל ללכת מספר שעות לפני שהתיישב על יד
אותה אחת. כבר לא נראים צעירים וצעירות בדרכים וניידת משטרה
עוצרת בצד, שם שוטר, שכנראה התחיל את משמרתו אוכל את ארוחת
הבוקר שלו. כמה שאני רעב, חשב לעצמו השיכור, כמה עייף, המשיך
בשלו. מבלי לשים לב התקדם השיכור כברת דרך ארוכה והיה כבר קרוב
במיוחד אל ביתו. השמש כבר הייתה בולטת ואי אלו אותם אנשים
עסוקים החלו יוצאים ליום עבודה. מוכרים למנהיים, עובדים
בשירותי לקוחות, בעלי עסקים, עורכי דין, בנקאים, שלל מיני
פקידים כאלה ואחרים. השיכור הוציא את הסלולרי שבכיסו והחל מחפש
מספר מסוים, וברגע שמצא אותו התקשר. "היי, דן, כן לא הערתי
אותך נכון?" אמר בקול מותש, תגובה עברה מן הצד השני, "הו,
אוקי, טוב מאוד, רק רציתי לומר שאני לא אגיע היום" אמר בעודו
הולך ומתקרב אל דלת ביתו, "כן, כן בוודאי שאני זוכר את הפגישה,
אז בדיוק בעניין הזה, תדחה אותה למחר". מלמול זהיר ומפוחד נאמר
מהצד השני. "אני יודע שזה חשוב, בגלל זה אני יכול גם לדחות את
זה, תאמין לי שהם רוצים לפגוש אותי יותר משאני אותם, ואם זה
לחוץ להם תאמר להם שהם מוזמנים להגיע אלי הביתה, ואם לא שיחכו
למחר, זה מה שאני אומר ואם לא אז שילכו לעזאזל." השיחה הסתיימה
בכך. האיש נכנס אל דרך הדלת הגדולה, אל תוך מבצרו שלו, שם יכול
להיות מה שהוא יודע שהוא, סתם עוד איזה שתיין, חסר כל, חסר
תקווה, חסר תבונה וחסר מחשבה.