נסיעה דרומה על קו החוף. השמש מימיני. בקרוב היא תתחיל את
המופע שלה, אבל עוד לא.
מניח יד מעל האופק וסופר חמש אצבעות סגורות בין הים ובין השמש.
מנסה לתזמן בראש את הזמן המדויק שבו היא כבר לא תיהיה חמה, אלא
שקיעה.
השיר הבא ברדיו: אהבתיה, שלמה ארצי.
הוא שר אותו בפסטיבל הזמר 1970 וזכה איתו במקום הראשון. השאר
הרי כבר היסטוריה.
האמת, אם חושבים על זה, זה אחד השירים. מילים יפות, לחן קליט.
המנגינה שלו מזכירה את ההוויה שיש בתחילת כל אביב. מתאים בול
לנסיעה ברכב דרומה.
ב 1970 היה פסטיבל זמר בישראל. אני לא יודע למה היום אין, אבל
המחשבה הזו תציק לי בקרוב.  גם טלויזיה בשחור לבן הייתה וארטיק
היה נקרא שלגון ואנשים התחתנו ונשארו יחד המון זמן. את חושבת
שהייתה יותר אהבה או שהתפכחנו?
אתם מתארת לעצמך, שכל מיני להקות צבעוניות וזמרים עם תסרוקות
פאנק, יתכנסו היום בתאטרון כלשהו ויעלו להופיע אחד אחרי השני?
מצפים בסוף לניקוד מהשופטים ממש, ולא מהצבעות הקהל בבית.
ובעצם, למה אין פסטיבל זמר עברי? אולי כי העולם כבר באנגלית
כולו.
אבל מה קרה לנו בשנים האלה שהעולם הפך לכל כך ציני ומהיר?
ובכלל, העולם באמת השתנה, או אנחנו? ממהרים תמיד ולא עוצרים
לרגע לשבת על אבן בצד ולראות את הנהר של החיים שלנו זורם מולנו
באיטיות. להינות ממה שיש, כמו שקיעה יפה או שיר ישן ברדיו,
שמקבל משמעות אחרת כשאתה יושב על האבן שלך ומתבונן.
השיר מתנגן וביני ובין עצמי אני מודה, שהיא הכניסה לחיים שלי
את הפן הזה, המיוחד. את הציד הבלתי פוסק אחרי שקיעות ואחרי
רגעים מיוחדים כאלה -
שקיבלו את הכינוי רגעי פאולו -  כמו הפרח של מלכת הלילה.  הרי
מתוך מאות תמונות, התמונה הכי יפה בטלפון הסלולארי שלי היא פרח
לבן בקצה גבעול קקטוס קוצני וגס.  אני עוד שם, כן. עדיין מתענג
על זיכרון מיוחד מאוד, שהושג ביחד איתה בעצם. זה לא דבר של מה
בכך הרי. אי אפשר לתת לזה לחלוף, להיפך, אתה רק רוצה שישאר, אם
אפשר עוד טיפה ממנו, מהחומר הממכר לנשמה. ובד בבד אני מצפה
בכליון עיניים כבר לליל קקטוס הבא.
כעת אני חש מן אושר , השלמה מפוייסת, אך הכל מהול במעט כאב ולו
רק מהמחשבה שב 1970 שלמה ארצי שר על אהבה וזה היה תמים ויפה
ואני בטוח שלהרבה אנשים היו רגעים של פאולו. והיום... מסך של
עשן בעיניים.

ואולי, אולי הבעיה היא אצלי. מחפש תמיד בחולמניות לנצח בקרב את
טחנות הרוח. מחפש תמיד דולצינאה אחת שתיתן לי השראה למילים,
שבין כה ירדו לטמיון בסוף.
"בעולם, ילד, אין מקום לסתם חולמים", אומר השיר על דון קישוט.
אבל באותה נשימה: "הביטי בשקיעה. עדיין לא חלף זמנה".
איזה אבסורד, שר פעם שלמה ארצי פעם.
חמש דקות חלפו. אולי שבע.
מניח יד וכבר השמש יותר למטה. בערך ארבע אצבעות סגורות הוא
המרחק שלה מהסוף. השיר הבא ברדיו הוא קיץ 69 של בון ג'ובי.
לקחו אותי יותר אחורה. שנה אחת.  בון ג'ובי היה בן 7 בערך בשנה
הזו. הוא לא ידע עדיין מהם חיים אמיתיים. ואולי בעצם כן. לך
תדע מה עדיף, התמימות או הבגרות.
1969. להקת לד זפלין מוציאה אלבום ראשון בזמן שהביטלס מופיעים
בפעם האחרונה. ג'ון לנון ויוקו אונו מפגינים נגד המלחמה. כל
מלחמה שהיא כנראה. שבוע לא יצאו מהמיטה. שבוע.
ואוו, לאנשים היה איכפת פעם עד כדי כך ממשהו. מחשבה: מתי בכלל
הייתי עם מישהי במיטה יותר מכמה שעות רצוף? ובכלל, יש מישהו
שאתה יכול באמת להישאר איתו שבוע שלם במיטה? כמה אהבה יש בכזו
סיטואציה?

אני מקנא בו, בג'ון לנון, שחווה כזו עוצמה וחושב לעצמי, האם
אזכה בחיים האלה להרגיש ככה פעם? תשוקה בלתי נגמרת למשהו חשוב
באמת, שחולקים אותה עם אדם כל כך חשוב לך. יש לזה מילה, נו,
קוראים לזה אהבה.

אני מחייך לעצמי חרש ומנהל דיאלוג  עם מפיק התוכנית בראשי. האם
מישהו ישים לב למה שאתה עושה? ואם אני חושב נכון...מה יהיה
השיר הבא?
1968. מרטין לותר קינג נרצח ובכך הופך לסמל נצחי לכמעט כל סוג
של מאבק בעתיד. השחור בלבן. הטוב ברע. העני בעשיר.
המקובל בשונה.
האוהב, בשונא.
להקת אבבא. " יש לי חלום". אני מצליח לנחש את השיר שנייה לפני
הצליל הראשון.
"אני מאמינה במלאכים. משהו טוב בכל דבר שאני רואה" היא שרה לי
ופורטת על מיתר כבוי אחד שבדקות האחרונות התעורר. השמש כברשלוש
אצבעות מעל קו המים. השמים נצבעים בסגול כתום המיוחדים שלהם.
אני מחייך אליו, מנסה לדמיין אותו יושב בחדר הקטן שלו וחושב על
דרך משעשעת ולא בנאלית לסגור תוכנית רדיו. על המסר שהוא אולי
מנסה להעביר. הרכב שמולי מאט מידי, אני לא עוקף אותו. אהנה,
בדיוק כמוהו, מההצגה הכי טובה שאלוהים הולך לספק לי כעת.
שלוש דקות אחרונות של אור. ארבע דקות לסיום שעה עגולה ברדיו.
1967 בפתח. אוטובוס עוקף אותי. אני מצר על חוסר היכולת של הנהג
להאט ולהינות. "שב איתי על אבן", אני צועק לו בלי קול ומדמיין
נוסעת יפה בקצה האוטובוס, מאחורה, והיא מתבוננת איתי בשקיעה
כעת. היא אמנם קיימת בדמיוני, אך אני עורג לה לרגע.
היא הייתה עצובה, מלחמת ששת הימים. לא נולדנו אז, אבל שאריות
שלה ושל המלחמה הבאה אחריה חיו וליוו אותנו בילדות. אני בוחר
לוותר, תהא הבחירה שלו אשר תהא, אין לי צורך בשיר עצוב כעת.
אני חושב עליה, על הנערה שלי באוטובוס. יד ביד במדרחוב צבעוני,
אורות זהובים של בתי קפה, פוסעת בשמלה פרחונית ופרפרים בלב.
אני נזכר בלילה ההוא שלנו, המיוחד. לא הרבה אנשים יודעים את
זה, שיש קקטוס אחד יחיד ומיוחד בעל צורה מכוערת וצבע דהוי,
שקוראים לו - לה - "מלכת הלילה" והיא פורחת פעם בשנה, רק בלילה
ורק למשך כמה שעות ובמקרה גמור אני חזיתי בשידור חי של זה.
והנערה שלי באוטובוס, האם תהא מיוחדת  כמו ליל הקקטוס הבא שלי?

אני שלם כרגע.  
מנשימה לנשימה יותר ויותר.
השלמה עם כאב היא נקודת מפנה. היא רגעית, שכן זה בלתי אנושי
לקבל עליך עול שכזה מבלי להתריס, אבל הרגע הזה, הוא מושלם כל
כך. כמו אור ראשון של שחר. מגיע ונעלם, אבל מלא משמעות.

יש אנשים שחיים את החיים שלהם בתשוקה תמידית למשהו. אחר, שונה,
נסתר מעט. ראיתי את המשפט הזה בסרט עלוב בבית קולנוע
בארגנטינה. חשבתי עליו מאות, מאות פעמים בניסיון לפענח אותו
עבורי. בניסיון לאמת האם אני אחד מהם. שתים עשרה שנה עברו
מאז... ורק הרגע הבנתי אתו.
ליל קקטוס. פשוט כל כך.