זה היה יום קשה,
בו ישבנו על זפת רותחת,
ונתנו לשמש לטגן לנו את הפנים

הילדים הלכו בשיירות,
כמו ברווזים ממושמעים אחרי אימא ברווזה
רק שאימא ברווזה הייתה התסכול,
שהלכה במגושם, מהססת, עם כובע נוצות גדול,
מוזנח,
וסיגריה בפומית בקצות שפתיה
עיניים חולות ומלאות מרירות,
וראש שלא מחובר לאדמה

מה את רואה בתוך עינייך,
עם התסכול והמירמור מבעבע כמו תערובת ירוקה,
על אש קטנה?

הילדים עשו מה שהתסכול אמרה להם לעשות,
כי הם לא יודעים אחרת,
והתסכול הייתה בדרך לים,
להטביע את עצמה ואת כל השיירה

"אנחנו הולכים למסגר את עצמנו בתוך מודעת אבל,"
היא אמרה להם כממתיקת רעל סוד,
"נכון שזה מרגש?"
היא חייכה חיוך אושר מזויף
הילדים קפצו במקום מהתרגשות,
ומחו כף אל כף, ופיזרו חיוכים לעצמם
"אנחנו הולכים לעשות יום של כיף!"
בתוך הישימון

שוטר תנועה עצר אותם, וביקש בנימוס תקיף -
"נא להסתדר בשלשות ולמות לאט-לאט,
כל אחד בתורו,
לא כולם בבת אחת".