איכשהו זה תמיד נגמר בזה שאני לא גומרת. בשלב כלשהו אני מאבדת
את הריכוז, מחשבותיי מתחילות לנדוד, חוט המחשבה שלי נפרם. ואז
אתה אומר בקול מרוגש לגמרי "אני צריך לגמור בקרוב" ואני שואלת
את עצמי למה אתה אומר לי את זה. אולי אתה חושב שזה יגרום לי
לגמור או מצפה ממני שאני אאסור עליך לגמור או אבקש ממך שתמשיך
עד שגם אני אגמור, אבל בשלב ההוא כבר איבדתי כל תקווה לגמור אז
אני מעודדת אותך כי ממילא אני לא מרגישה כלום. ואז אתה גומר,
וזה נגמר, ואתה מסתובב אליי גמור ונרדם תוך שנייה, ואני נותרת
עבודה לא גמורה. אתה ישן טוב, שנת ישרים אתה ישן. משום מה אני
לא מצליחה להירדם, עניינים לא גמורים מסתובבים לי בראש ומענים
אותי באיטיות רבה. אני מביטה עליך , גומרת בליבי לעזוב אותך,
ואז אפילו זה נגמר. אני נרדמת. מחר יום חדש, צריך לגמור את
היום לפני זה אבל גומרים, גומרים את החודש אפילו. ואז שוב אני
גורמת לך לגמור ואני גמורה מזה שאני לא גומרת ואף אחד לא נאבק
על זה בשבילי חוץ ממני, ובסוף גם אני מוותרת אז זה נגמר. אני
רוצה לגמור אבל אתה תמיד גומר הרבה לפני שאני מגיעה לשלב הגמר,
העניין הזה גמור. ואתה ממשיך לישון, גם כשאתה ער אתה ישן
בעמידה, ואני ממשיכה לא לגמור משפטים ומחשבות, ממשיכה במרתון
הזה שאני גומרת בו אחרונה, אם בכלל, וזה סיפור שלא נגמר, כי
אני לא גומרת אותו.