"מה עושים עם מרק מקולקל?" שאלו אתמול את אבא.  זה מבחן בדוק
לזיהוי עולים מברית המועצות, כך אמרו לו.
"הבחור ניסה את זה עליי ועל עוד מישהו בטניס, וזה באמת עבד.
נו, שלי, מה את אומרת? יש לך מרק מקולקל. מה את עושה אתו?"
"מרתיחה אותו?" שאלתי בהיסוס, מדברת מנבכי חינוכי החסכני.
"לא לא, המרק מקולקל, לא ישן. הרתחה כבר לא תעזור, נאמר. שלי,
זאת לא שאלה של היגיון, זאת שאלה של אינסטינקט"
"לא יודעת. שופכת אותו לכיור אני מניחה"
אבא חייך לעצמו וענה: "טוב, את באמת נולדת כאן, אין מה לומר.
לי ולאמא נראה הרבה יותר הגיוני לשפוך אותו לשירותים."
"מעניין מה הסיבה להבדל הזה" המשיך ותהה "אולי המרקים בברית
המועצות היו סמיכים יותר, למרות שלא נראה לי"
"נו וולודיה, פשוט בורשט או מרק עוף בטוח לא שופכים לכיור,
למרות שאני לא יודעת איזה מרק כן." הוסיפה אמא בנחרצות.

משהו בי התמרד. הן גם אני גדלתי על אותם מרקים:  מרק ירקות
מימי, מרק עוף, אוחה, בורשט. הירקות אמנם מכאן.  הנקניקים
בסולנקה גושים של שומן ופוספטים, כמו אז (אלוהים יודע למה
עדיין אוכלים את הזוועה הזאת -טוב, כנראה מכיוון שהיא טעימה).
אני אפילו לא אהבתי מרקים בילדותי, בעצם, ובכל זאת ניסו לשכנע
אותי כל פעם מחדש לטעום מהם.

ובכן, זאת כבר חוויה אוניברסלית למדי.