עַל הַגֵּרוּשׁ / רוזמן יחיאל חיליק
נהוג להציג את אדם וחוה כמגורשים הראשונים במקרא. המילה "גרוש"
אינה מופיעה במפורש. אותיות השרש ג.ר.ש. מופיעות כמסמנות פעולה
המתארת "טפטוף", "רחוף", "דאיה", "הסחת דעת", "הסחת מחשבה",
"נידוי", "תנועה ממקום למקום", "תנועה מלמעלה למטה". בפרשת
"וזאת הברכה" מבטיח משה לשבט יוסף "מֶגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ
וּמֶגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים" (דברים לג, יד.), כאשר גרש ירחים
מפורש כטל המופיע בלילה ונגדו תבואת אור שמש. גרש ירחים הנוצר
יש מאין, לעת ירח, מלמעלה. השורש ג.ר. יציין תמיד "משהו שונה",
"זר", "לא טבעי", "ספיח": וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ
עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵר וְתוֹשָׁב וְחַי עִמָּךְ.
(ויקרא כה, לה). הגרים אשר הסתפחו לעם ישראל מן הגויים ומן
הלאומים, זרים הם, אך במעמד המיוחסת לו קדושה. הגרוש מגן העדן
אינו גרוש, אלא הסחת "רוח ההיסטוריה", שהרי המצב "הטבעי" הוא
"חיי גן עדן" והסחת נתיב ההתפתחות של האדם. הגיור אינו גרוש,
כי אם שינוי התודעה.
כאשר מתרגמים את ה"גרוש" לארמית, מתחזקת התפיסה שגרוש הוא
שינוי בתודעה. ט.ר.ד מחליפה את ג.ר.ש.:  וְלָךְ טָרְדִין מִן
אֲנָשָׁא וְעִם חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוֵה מְדֹרָךְ וְעִשְבָּא
כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן וּמִטַּל שְׁמַיָּא לָךְ
מְצַבְּעִין וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עליך [עֲלָךְ]
עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עליא [עִלָּאָה] בְּמַלְכוּת
אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ (דניאל ד, כב.).
נתרגם: " וְאוֹתְךָ מְגָרְשִׁים מֵאֱנוֹשׁ (מבני האדם)  עִם
חַיַּת הַשָּדֶה יִהְיֶה מְדוֹרְךָ, וְעֵשֶב כִּשְׁוָרִים
אוֹתְךָ יַאֲכִילוּ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם יַרְטִיבוּךָ,
וְשִׁבְעָה מוֹעֲדִים יַחְלְפוּ עָלֶיךָ. עַד שֶׁתֵּדַע, כִּי
שׁוֹלֵט עֶלְיוֹן בְּמַלְכוּת אֱנוֹשׁ, וּלְמִי שֶׁיִּרְצֶה -
יִתְּנֶנָּה!
דניאל מיטיב להסביר את חלומו של נבוכדנצאר אשר איבד את האמונה,
"כִּי שׁוֹלֵט עֶלְיוֹן בְּמַלְכוּת אֱנוֹשׁ", אך אל יאוש,
בסופו של דבר בעוד שבע שנים תשתנה התודעה ו"המצב" ישוב
לקדמותו, ובלשונו: "בֵּהּ זִמְנָא מַנְדְּעִי יְתוּב עֲלַי,
וְלִיקַר מַלְכוּתִי הַדְרִי וְזִוִי יְתוּב עֲלַי, וְלִי
הַדָּבְרַי וְרַבְרְבָנַי יְבַעוֹן, וְעַל מַלְכוּתִי
הָתְקְנַת, וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי" (דניאל ד, לג.).
נתרגם: בּוֹ בַזְּמַן דַּעְתִּי תָּשׁוּב עָלַי, וְלִכְבוֹד
מַלְכוּתִי - הֲדָרִי וְזִיוִי יָשׁוּבוּ אֵלַי, וְאוֹתִי -
יוֹעֲצַי וְשָרַי יְבַקְּשׁוּ, וְעַל מַלְכוּתִי הוּכַנְתִּי,
וּגְדֻלָּה יְתֵרָה נוֹסְפָה לִי.
דַּעְתִּי תָּשׁוּב עָלַי. דעתי הוסחה (ט.ר.ד.), אך היא תשוב
ועמה כבוד מלכותי, זיוי, הדרי וגדולתי היתרה.
במקרא מופיעה המילה טרד רק פעם אחת, במשלי יט, יג. הַוֹּת
לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה. גם
כאן, בפעם היחידה מדובר על "טפטוף" על גשם החודר אל הבית
ומפריע לחיים התקינים, לשלווה, לגן העדן שנפגע, לנחת, לאושר,
לרוגע.
גם השורש ט.ר. מתאר מקום עלום בין שמים לארץ, דאיה, טיסה,
צפרים, מקום אי-שם למעלה, שיש בו ט(ה)ר (שם האלוהים באמצע
אותיות השורש). גם בשפות השמיות אותיות ט.ר. מרכיבות שורה שלמה
של מילים המתארות דאיה, צפרים, דרך (במובן הדתי - טריקה),
נקיון, צחות, שמים ועוד. גם מה שמפריד בין שמים וארץ (לדוגמה
כובעים - טרטין) ורבות המילים המיוחסות לאלוהים שממעל המתבססות
על שתי אותיות אלו.
רבי דוד אלטשולר (1753) מפרש  (במצודת דוד) ברוח הדברים את
המשפט המשמעותי:  "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל־יְהֹוָה כִּי הוּא
טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ" (הושע ו, א.)
המילה טרף "מטרידה" אותו. אותו אלוהים אשר הכה אותנו, הוא זה
אשר יכול לחבוש את פצעינו ורק האלוהים המכה יכול לרפא אותנו.
ט.ר.ף הוא האלוהים! ואין יותר מטריד מפרוש כזה. לעניות דעתי
בהסתמך על פסוק ראשוני, "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת
עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי
קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ (בראשית ח, יא.) היה הטרף סימן
מעם האלוהים (ט.ר.ף) כי כלו המים, אך מאחר והיה עלה הזית בפיה
של היונה, התגבשה בשפה משמעות אחרת לט.ר.ף. המצוי במלתעות
הציד, בחיציו, במקורו ובפיו.
ומאחר ולא מצאנו גרוש מגן עדן ועמדנו על מקורות השימוש במילים
ט.ר.ד  ו-ג.ר.ש נותרנו במשמעות הקרובה יותר לפרשני "החשיבה
ההכרתית" המסתמכת על היות גן העדן בתוכנו, בהכרה המלאה של
תפקידנו בעולם הזה, ייעודנו, שאיפותינו הגלויות והכמוסות. ורק
שינוי תודעה עשוי להחזיר אותנו אל "המצב הטבעי" של בטחון, נחת,
רוגע ואושר ובלשוני, "הפסקת החתירה במשוטי המציאות כפי שאנחנו
תופסים אותה ומעבר למפרשים המתמלאים ברוח ואמונה".
ומשעה שמקטרגים באו והעמידו "גירושים" נוספים, הריני לענות בהם
כדלקמן:
שרה החכמה יודעת כי "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן, וּמוֹכִיחַ
לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְנָאֶךָּ, הוֹכַח
לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ז-ח.) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם
גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן
הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". כאשר רואה היא את
ישמעאל "המצחק"  (ולא ניכנס לפירוש אם לץ הוא, אם עבודה זרה
היא, אם גילוי עריות) שרה יודעת שאין טעם להוכיח אותו ויש לנתק
השפעתו על יצחק, יש להפריד ביניהם, יש לשלחו אל ארץ המקור
(מצרים). היא מבקשת לשחרר את ה"מצרים", לשלח אותם חזרה להיכן
שבאו הימנו, כמו שבעתיד ישלח פרעה המצרי את הנסיך העברי  ואת
בני עמו למקום ממנו באו. גם שם, פרעה "מגרש", אך הפעם זה ברור
שמשמעות הגירוש היא "הפרדה, שחרור": וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל
מֹשֶׁה: "עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל
מִצְרַיִם, אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה.
כְּשַׁלְּחוֹ, כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה" (שמות
יא, א.)
ופעם נוספת אנו נפגשים ב"גרש" בספר ויקרא ב, יד. - "וְאִם
תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהֹוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ
גֶּרֶש כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ". לא
מצאתי פרשנים השבים ומזכירים את גרש ירחים (טל מלמעלה) כמקבילה
לגרש כרמל. שהרי מנחת הביכורים כפולה היא, להביא תבואה הקלויה
באש, אך יחד עמה להביא תבואה טריה שמתקיימת רק מן הטל (גרש
כרמל). גם כאן יש "משהו מלמעלה", "תמוה", "מידו החזקה",
"מזרועו הנטויה", שלא יהיה ספק כלל שניתן להפריד את הים,
להפריד את השמיים והארץ, להפריד בין הנחש לאדם, להפריד בין
ישמעאל ויצחק, להפריד בין צמר ופשתן (שעטנז), הפרדה בין הצומח
והחי במלבוש, הפרדה בין האדם למקומו הטבעי (גן עדן). וכנכתב
לעיל: "רק שינוי תודעה עשוי להחזיר אותנו אל "המצב הטבעי" של
בטחון, נחת, רוגע ואושר ובלשוני "הפסקת החתירה במשוטי המציאות
כפי שאנחנו תופסים אותה ומעבר למפרשים המתמלאים ברוח ואמונה".