עוד מגיל קטן היו בי תחושות תמוהות בנוגע ליום הזיכרון לחללי
צהל. לא, לא חשבתי שאדם צריך להקריב את חייו למען אנשים אחרים.
ואינני צריך להודות להם, כי מעולם לא ביקשתי מהם לעשות את זה.
כשהתבגרתי והחלתי לקרוא קצת בהיסטוריה, פוליטיקה ואידיאלוגיות
שונות התמיהות הפכה לשנאה יוקדת. היום הזה הוא אינו אלא חגיגה
של לאומיות ודת בצורות החשוכות ביותר, שניים מהמערכות המשעבדות
ביותר בהיסטוריה של המין האנושי, ועליי להילחם בו ככל שאפשר.
בין אם זה ביחס מזלזל למשפחות השכולות, התעלמות מן הנהלים,
פיהוקים בעת נאומים כלשהם וכד'. אני זוכר שעוד כשהייתי בבית
ספר היסודי, אילצו אותנו לשים מדבקות כאלה של יום הזיכרון על
החולצה, כמו שיש בטח בכל בית ספר. אם אני לא טועה, יש שם זר על
רקע עננים ואיזשהו ציטוט 'יזכור'. אך אני ניהילתי מלחמה שקטה,
אז מה שעשיתי היה פשוט לשים את זה הפוך. אף אחד לא העיר לי על
זה, אף אחד גם לא שם לב לזה, אבל זה היה המרד השקט שלי
בלאומיות, ובדת, ובשיעבוד האנשים הפשוטים. ובזמנים כאלה המרד
היחיד שאדם יכול באמת להרשות לעצמו, זהו מרד שקט.

אני עושה את זה עוד היום. לפעמים אנשים באמת שמים לב ומעירים
לי. "גבר, המדבקה שלך הפוכה", חושבים שזה בטעות. אני מהנן אך
משאיר את זה ככה. אולי יום יבוא והם גם יבינו. וגם הם יצטרפו
למרד השקט, בלי שאדע בכלל.