הרבה אחרי שאמרנו "ביי" אחרון, הרבה אחרי שנגמרו הדמעות, את
המילים שלך אני עדיין סוחבת איתי לכל מקום.
לא אלו שנאמרו בזמן כעס או כאב דווקא אלו שנאמרו בבדיחות דעת
הן אלו שנצרבו, שהשפיעו ומשפיעות עד היום
"תזכירי לי לא לגדל איתך ילדים" אמרת לי פעם, כשראית את
העציץ המת שהיה על אדן החלון
אני לא חשבתי על ילדים, למרות שזאת לא הייתה הפעם הראשונה
שהזכרת אותם. הייתי בטוחה שאנחנו סתם נהנים
עניתי לך "לגדל צמח ולגדל ילדים זה שונה, ילדים בוכים אי אפשר
לשכוח מהם"
זאת הייתה דירה חדשה העציץ נשאר מהדיירים הקודמים ושכחתי ממנו.
עברו כמה שנים מאז, אנחנו לא מדברים על ילדים יותר או בכלל. על
אדן החלון שלי, בדירה אחרת, צומח שיח עגבניות שרי שמלא
בעגבניות אדומות מתוקות
אני עדיין לא חושבת שאני מוכנה לגדל ילד.
אני חושבת על סלט
אני חושבת על זה שטעית
אנחנו לא צריכים לגדל ילד ביחד, אבל לא בגללי אלא בגללנו