איני יודע כמה פעמים אמרתי את אותם המשפטים. כמה פעמים אמרתי
או כתבתי למישהו; אני אוהב אותך. או; אני רוצה לראות אותך. או;
התגעגעתי אלייך. ומתוכם, איני יודע כמה פעמים באמת התכוונתי
לכך. אני גם לא בטוח כמה פעמים באמת אמרתי את זה בסופו של דבר.
אך לא מספיק, זה בטוח.
אנשים אומרים לי שכתיבה תעזור לי להתגבר עלייך. והיא קצת, כן,
למשך מעט זמן. לשפוך את הרגשות, ואת החוויות, זה עוזר. אך לאחר
מכן אני מביט במה שכתבתי ותוהה; זה בסך הכל מילים, ואת, את
היית הכל.
התקרבתי לרצפה
כי לא יכולתי עוד לשמוע אנשים
התכופפתי ונשכבתי
הטיתי את אוזניי אל האדמה וקיוויתי
השמש שוב יורדת בעת זכרונות עלייך
והחושך עוטף את כל העיר
וגם אותי
וגם אותי
מה קורה בין שני אנשים שהופך לאהבה? שיחותיהם? המבטים? ומה יש
בהם שכה מיוחד? לילות רבים ישבתי ודחיתי כל דיאלוג שהיה
בינינו, ואכן לא היה בהם דבר מיוחד; בעיקר שיחות חולין בנאליות
ומבולבלות. דחיתי כל מגע; הרי לכל יונק יש עור, ובטח שפה לא
מצויה התשובה. וכל חיוך; גם קופים עושים את זה. כל הבנה, כל
נשיקה, כל רגע שהיינו ביחד וכל רגע שחשבתי עלייך. לאט לאט
פירקתי הכל, וכך, הנחתי, לא יכאב לי יותר. אך גם לאחר שכל
המילים נגמרו, כל המבטים נעלמו וכל הנגיעות נשכחו, ונראה שלא
היה קשר בכלל; עדיין אהבתי אותך יותר מכל. ואז זה הלם בי;
לעיתים לא נשאר דבר מלבד האהבה עצמה. ואולי זו, אהבת אמת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.