עומד במקום ולא זז,
זיעה קרה מכסה את גופי,
שקוע בבוץ טובעני,
מותש, זועק חרישית לעזרה,
קולי בראשי, בחוץ לא נשמע.

אוסף כוחות אחרונים,
חייב לחלץ את עצמי,
לא אשקע פה, לא!
לא אטבע, לא אשאר,
לא אכלה כאן ימיי,
לא כך אסיים את חיי.

זוחל, בקושי, כולי מטונף,
נוגע בקרקע יציבה,
מתמלא בתקווה, רק עוד קצת,
אוכל להגיע, לברוח מהסכנה,
מחליק חזרה.

שומע קולך, אהובה, כמו בחלום,
רגלך האחת על חוף מבטחים,
השנייה בבוץ בו שקעתי,
מושיטה לי ידך,
מושיטה לי ענף,
מחכה שאבין ואתפוס,
שאהיה מוכן ואלייך אבוא.

שוכב על הגב, הקרקע קשה,
מתנשף, כיליתי את רוב כוחותיי,
מסתובב על הצד,
כמו תמיד את פה לצידי,
ידך על כתפי, מנחמת.
מנסה להבין איך קרה,
איך ולמה טיפחתי ביצה?
מדוע המשכתי ללכת בשבילים כבושים,
בדרכים מוכרות, חשופות,
באדמות לא מחלחלות,
שאוספות מים עומדים?

דפוסים קבועים, הרגלים,
מעגלים של מחשבה,
מערבולות של רגשות,
חלומות סוערים, חי בקופסה,
מסגרות קבועות של פעולה.

נשאבתי, נמשכתי, מהופנט,
עיוור אחרי הבטחות חלולות,
משותק ושבוי, ירדתי דומם,
נותרתי, גם כשידעתי,
לא שחררתי, לא עזבתי, שקעתי,
כמו אבן לתהומות.

הרגליים כבולות בשלשלאות מדומיינות,
לאנשים מכבידים, מכאיבים,
חובת הריצוי מעיקה כמו אבן בנשמה,
עושה בלי לחשוב וחושב בלי לעשות,
מדבר בלי להרגיש ומרגיש בלי לדבר,
נמצא, נושם, חי בלי לחיות,
עובר את השלבים,
מדקלם את המילים, הכל באוטומט.

עכשיו זה נגמר, לא עוד,
אתך אהובה, שוב מתחיל מחדש,
דף נקי, החוזה החדש נכתב זה עתה,
הגיע הזמן והמלאכה מרובה,
מעכשיו מרגיש, חווה, נהנה ושמח,
צוחק, מדבר ופורח,
משחרר, רוקד, שר וצומח.
מחייך, כל הזמן מחייך,
נשאר עם הטוב, מרוכז בעיקר,
בסיפור חיי, סיפור אהבה.