היה מקלט בקיבוץ שהשתלטנו עליו בתחילת החופש הגדול. שיפצנו
אותו, הבאנו ספות והחבאנו מתחת לאחת הספות סמים ואלכוהול.
המקלט עמד מחוץ לחדרים של הנעורים, כך שיכלנו ללכת לשם
בקלילות, מבלי להסתבך בלהתפס שותים או מעשנים בחדרים. כל לילה
היינו יושבים שם. מקשיבים למוזיקה, לפעמים אפילו מנגנים מעט,
אך בעיקר היינו מדברים אל תוך הלילה, מחפשים בתוך העשן המסתלסל
תשובות לשאלות שעוד לא ידענו לשאול. מידי פעם הגיעו חברים
מהקיבוץ השכן להשתכר, לעשן ולגעת אחד בשני. ידענו לאן מובילים
המפגשים, אבל בגלל שהכרנו אחד את השני כבר שנים רבות, לא היה
צורך בלהתחבא או להתבייש; פשוט 'זרמנו'.
באחד מאותם ערבים שגרתיים, ברגע אחד, במקלט, התאהבתי. זה היה
בשעות שכבר הירח נכנע לחשכת הליל, והעיניים של הכל היו עצומות.
אני לא נרדמתי מעולם; לא משנה כמה שתיתי או עישנתי, נשארתי ער.
כבול למציאות בת החלוף הזאת גם ברגע שבו היא בלתי יציבה. נגן
האודיו השמיע את האלבום "ברלין", של לו ריד. ברגע של חוסר דעת,
באמצע השיר "קרוליין אומרת 2", דר, ילדה מהקיבוץ השכן, כאילו
הקיצה בשקט מנמנומה. רק קולו העמוק של לו ריד נשמע במרחב. דר
השעינה את ראשה לאחור, עד שזה כאילו נשמט מראש הספה. ישבתי
מאחוריה, וראיתי את ראשה ושיערה נשפכים לאחור, כמפל של יופי
טהור ובתולי, בזמן שהיא מלמלה לעצמה את המילים המחמירות של לו.
"Caroline says while biting her lip Life is meant to be more
than this". אף אחד לא שם לב לזה. רק אני ראיתי אותה, רק אני
הייתי שם, רק אני חשבתי מה עובר לה בראש, רק אני רציתי להיות
חלק ממנה באותו רגע, רק אני רציתי לשלב את חייה בחיי, להסתכל
עליה גם כאשר הקמטים יקשטו את פניה ויבליטו את עיניה הירוקות.
כמה רומנטי הייתי בתקופה ההיא. תמיד היא הייתה בפינת התמונה.
תמיד היא הייתה שם. לא פיספסה אף רגע, אך לא קיבלה את מרכז
התמונה לעולם. לא הכרתי אותה באמת הרי לא דיברתי איתה באמת
מעולם. המחשבות הללו היו חדשות לי. אבל מחשבות חדשות לא זרו
לי, הרי עלינו לכיתה י"ב אז. בתקופה ההיא, בהגיענו לגיל המאיים
הזה, זה הכופה אחריות, לא הרגשנו מבוגרים, נהפוך הוא, הרגשנו
צעירים מתמיד, הרגשנו כמו קבוצת נוודים בכוכב זר, אליו נשלחנו
בשביל להקים את הציוויליזציה החדשה, הטהורה והטובה יותר. הכל
היה מוצדק אפוא, השמש אמרה לנו מה לעשות, ובחומה העירה לנו את
הדרך.
בשישי הראשון של נובמבר חגגתי יום הולדת 18. הייתי הגדול
בקבוצת הגיל בקיבוץ, כך שהועלנו לארגן מסיבה.זאת הייתה מסיבה
ראשונה מסוגה, כך שלא יכלנו לטעות. כאמור לא היה למה להשוות.
כל חברינו הקרובים הגיעו למקלט הקטן שלנו, בו ננעלנו כבר
משמונה בערב. דר לבשה שמלה אדומה שהגיעה לה עד לרגליים, שמלה
מבד דק ורך. היא בהקה לאור המנורות העטופות צלופן אדום וסגול.

לאחר שהחדר החל להיטשטש ולזוז, הרגשתי שאני נמצא מוקף ערפל
באופן תמידי. ערפל מלטף, מכביד, כזה המגולל בתוכו נסתרות.
הבחנתי לפתע בדר חומקת החוצה; פותחת את הדלת לראשונה מתחילת
הערב. לא ידעתי מה השעה וכמה זמן אנחנו פה, מנותקים מכל דבר
שהוא לא אנחנו. הערפל ליווה אותי אל הדלת, אחריה. ראיתי אותה
מתרחקת מהמקלט אל עבר השבילים המפותלים של הקיבוץ. עקבתי אחריה
בשקט. הרגשתי שאני חודר אל הפרטיות שלה, שזה לא בסדר. חרף
הרגשת הזרות המשכתי לעקוב אחריה. היא נעצרה אל מול הסילו של
הקיבוץ, נעמדה למרגלותיו והסתכלה על גובהו. ניכר שהיא מערערת
לרגע, חושבת אולי הרחיקה לכת. לבסוף היא החלה לטפס על הסולם
המחובר לקיר המגדל. כשהיא הגיעה למעלה, החלתי לטפס גם אני.
למעלה ראיתי אותה יושבת בקצה המגדל, משחררת את רגליה באוויר
ומסתכלת אל השמיים. היא שמעה את הצעדים שלי והסתובבה. מבטינו
נפגשו לרגע, עד שהיא החזירה את מבטה לכוכבים. התיישבתי לצידה
והסתכלתי גם אני על הכוכבים. ערפל כבד נראה מתחתינו והיה שקט
בצורה על טבעית, כאילו העולם חדל מלהתקיים, נעצר, בעודנו
ממשיכים להתגלגל.
"אתה מכיר קבוצות כוכבים?" היא שאלה מבלי להניע מבטה
מהכוכבים.
"אממ, לא, אני לא מכיר. את?"
"כן, אני מכירה כמה."
"אז למה שאלת, בחנת אותי?"
"רק נתתי לך הזדמנות להיות גברי. אתה לא חושב שאתה נפגע, מעצם
היותך גבר, מזה שאתה לא יודע קבוצות כוכבים?"
"גם רוב הבנות לא יודעות. גם רוב הבנים. מי יודע קבוצות
כוכבים?"
"זה. זה לא העניין. לא משנה," היא הסתכלה אל הכוכבים, וכל מילה
שלה, כאילו מתאדה גם היא באוויר הקריר. "איך זה להיות בן 18?"
עוד מהיותי בן 12 בערך רציתי להיות בן 18. חשבתי על החופש
שמגיע עם הגיל הזה. אמרתי ש-18 זה הגיל הטוב בחיים. תמיד אמרנו
את זה.
"נחמד, אני יודע." עניתי בשקט, מתוך פחד כלשהו מהמילים שלי
עצמן, מלאכזב את עצמי. היא כנראה התאכזבה, כי היא הסיתה את
מבטה מהכוכבים, הסתכלה עליי במבט עקום והרימה את גבותיה:
"אתם, הגברים, אתם לא יודעים כלום. אתם כמו חפרפרות: כשאתם
נולדים, אתם לומדים לבנות מנהרות מתחת לאדמה, ואתם אפילו רואים
מעט. אך השנים שוחקות אותכם, עד שלבסוף כל מה שאתה רואים זה
כתם כהה יותר וכתם כהה אחר שמרמז על מנהרה שכבר חפרתם." היא
הסתכלה עליי, בעיניים בוחנות, לבדוק אם אני מצליח להבין מה
שהיא אומרת לי. שלא יהיה לא ברור; אני לא הבנתי אותה בכלל, לא
משנה אם הפנמתי את מה שהיא אומרת.
"אנחנו. בעצם נולדנו בצלמכן."
"אלא מה. אני חוזרת למקלט. בוא איתי, שכחתי את הדרך."
לא עניתי, רק הלכתי אחריה בשתיקה.
היא התעקשה להיות צעד מאחורי, מתוך רצון גואה שאני יוביל
למקלט. שבילי הקיבוץ היו ריקים ואפלים, הטל שעל המדשאות ניצנץ
ונראה כשדות קריסטל בוהקים. לא היה איש בקיבוץ, וגם נדמה היה
כי המנורות חלשות להדהים; האור שלהן נבלע בערפל.
"היי," היא אמרה בספונטניות. הסתובבתי אליה. כתפיה אחת שלה
נפלה מכתפה לצד, אך זה לא הפריע לה, זה רק הדגיש את העור החלק
שלה. "אולי נלך לבריכה? שמעתי שהיא פתוחה אצלכם משום מה."
"אבל ממש קר, והיא לא מחוממת. את בטוחה? שתית?" תמיד אני עושה
את זה, אני מנסה לדחות הצעות חד פעמיות כאלה. לא יודע למה.
"ניקח מגבות, נרוץ," היא הרימה את היד השמאלית שלה והחזירה את
הכתפייה למקום. "מה זה משנה."
לא רציתי להרוס את זה, אז שמתי פעמיי לבריכה. טיפסנו על הגדר
בקלילות, לקחנו מגבות מהארון שבמזנון, ונעמדנו על המדשאה שמול
הבריכה, מתחת לשככה, כך שהאור הצהוב מהמנורות של הקיבוץ מחוץ
לבריכה ליטף אותנו והבליט את שקעי פנינו. לא דיברנו עד אותו
רגע, הכל בשתיקה והנהונים.
"אז ככה," היא פתחה. "ניכנס למים, נשחה בנעימים, ואז נרוץ אל
המקלחות בשביל להתחמם, נתלבש ונחזור למקלט או משהו. יש?" היא
הסתכלה בחיוך סגור עליי, מצפה להנהון ותו לא. וכך גם היה.
הסתכלתי עליה, במבט די מתחנן מה שגרם לה לומר לי "נו תתפשט
ותיכנס כבר, אני אבוא אחרייך." לקח לי רגע קט להפנים את מה
שהיא אמרה, וגם עלתה בי המחשבה על כמה זמן לא הוצאתי מילה
מהפה. היא הסתכלה במבט בוחן יותר שעורר אותי מן השוק. הורדתי
את מכנסי הג'ינס שלי ואת החולצה הירוקה החלקה שלי, ונשארתי
בתחתוני. הייתי חייב לשבור את השתיקה שלי, אז לחשתי "כן," אני
לא יודע אם היא שמעה בכלל. נכנסתי למים במהירות.
ניתן לסכם את מחשבותיי בנוגע אליה באותם רגעים באיזה משפט לא
מוסבר שכזה: למה אם היא הדלת, היא איננה יכולה להיות החדר?
כאמור, אנחנו מכירים שנים, אנחנו כבר עברנו יותר מידי מבשביל
באמת לממש משהו. אז כשאני מסתכל עליה, ושערה רטוב ואסוף לכתפה,
אני מקווה למין משהו בלתי מוסבר. משהו שאני לא יכול לומר או
אפילו להרגיש או לקוות. בשפה שלי, אין את המילה. אין כלום
בנוגע לזה. ה"אהבה" שכחה אותנו, אני לא יודע אם בכוונה או
בטעות, אבל חשוך פה ואין לאן ללכת.
היא שוחה מעט, צפה על גבה. מבין העננים צץ ירח חיוור, שמוחזר
על ידי המים הסמוכים לדר. הרגע הזה מתמשך עוד כמה רגעים - בהם
אני צופה בה ומשתדל שלא לחשוב יותר מידי. "נמשיך?" קולה נשמע,
אך לא ראיתי את שפתיה נעות. "קדימה, רוץ למקלחות, אני אבוא
אחרייך".
אני מתקלח בזריזות בתחתוניי, וכשאני מבין כי אין לי למה ללבוש
אותם אני מוריד אותם, ולבסוף לובש את הג'ינס ללא תחתונים.
היא כבר בחוץ, מקולחת ולבושה בשמלתה האדומה, ידה נשענת על השלט
שמורה על שירותי הבנים. התחלנו ללכת לנו בשתיקה אל עבר המקלט,
אך היא לא החזיקה הרבה, "אני לא רוצה שתסתכל עליי ככה בגלל
שאני אוהבת את לו ריד וקוראת קאמי. זה פתטי." יש לציין כי היא
אינה מייצגת חשיבות כלשהי למילים הללו. היא ממשיכה ללכת, אף לא
מסתכלת עליי, ופשוט פולטת את זה. בשפה מושלמת ומחודדת. ואני?
אני שותק. "אז אני אספר לך על הראשון שלי," היא ממשיכה, כאילו
זה יכול להימשך לנצח ולהשתנות ללא ערף, "הייתי הולכת לתל אביב
לקולנוע לב בסנטר לפעמים, סתם לתפוס סרט מידי פעם. אז הוא היה
סדרן שם. ואם אתה לא יודע, אז הסדרנים ב"לב" לא עושים כלום.
אחרי כמה ביקורים כבר זיהינו אחד את השני. פעם האולם היה ריק,
אז הוא התיישב לידי, וראינו סרט לבדנו. יצאנו לקפה לאחר מכן
וזהו. עד לסרט הבא ואז שוב קפה. היא סיפר על החיים שלו בתל
אביב. אבא שלו איזה פקיד, אמא שלו סופרת ומרצה לספרות רוסית.
הוא פתח אותי לתרבות וכו'. בכל מקרה, יום אחד מצאתי את עצמי
אצלו בבית, הוא הוציא מקופסת פח קטנה שני כדורים, ולמחרת רק
כאב לי הראש. כמה זמן אחרי זה כשהלכתי לקולנוע הוא לא היה שם.
וגם בפעם שלאחר מכן. וזהו. מה איתך?" לראשונה, בהליכה הארוכה
במקצת ההיא, הסתכלה עליי כאילו ציפתה לביקורת ממני. אז כמובן
לא היה לי מה לומר, אבל היום, אחרי שכל הסיפור חלף, אני יודע
שהכל היה מתוכנן בקפידה בסיפור הקצר שלה. ההורים שלו, הקולנוע
לב, קופסת הפח, כל הפרטים הקטנים והמדויקים עד לרגע הכדורים,
שנועדו להביא לסיום הטראגי של הסיפור, שלא היה כזה טראגי
בדיעבד.
"שנה שעברה, הדרכתי בתנועה עם אחת מהמושבים. ככה הכרנו ואז
הייתי נוסע אליה לפעמים, כי לא רציתי להביא אותה לקיבוץ. היינו
בקטע איזה חודש וזהו בערך." הבעיה שזה היה יותר מחודש, בשבילה.
אני לא חשבתי עליה יותר מידי. שתקנו אחרי הסיפור הקצר שלי,
כנראה כי היינו כבר קרובים מידי מבשביל להגיב לסיפורים או לספר
עוד כמה. בכל מקרה, נכנסנו למקלט, בשיער רטוב.

למרות מה שהיא אמרה ומה שחשבתי באותו לילה, זמן מה מאז היא
יצאה תקופה עם איזה משתמט שלומד קולנוע. הוא היה גדול ממנה
בשנתיים, אבל זה לא היה מפתיע במבט ביקורתי. הם נפרדו וחזרו
ונפרדו עד שהיא מצאה חייל משלדג. במקלט, עמוק בתוך הלילה, היא
שתתה ועישנה יותר מידי. דמעות לא חדלו מלרדת מעיניה, שיערה
הרטוב נמלא קשרים והכתפייה שלה שוב נפלה מכתפה. כשכבר הכל היו
זרוקים על הספות, היא עודנה הקשיבה למוזיקה שבקעה ברכות
מהרמקולים. הסתכלתי עליה מהכורסה מאחוריה. מתי שהוא היא קמה
והסתובבה אליי, צועדת לאט לאט אליי. היא התיישבה חצי על ברכי
הימנית וחצי על הידית של הכורסה. בימינה היא ליטפה מתחת לראשי
ובשמאלה היא חיבקה את מותני. הסתכלתי לתוך עינייה הירוקות
וחשבתי על זה. על כל זה חשבתי. לבסוף קמתי והחלפתי דיסק
במערכת, אך לפני שלחצתי על הפעל - היא תפסה את ידי ולקחה אותי
החוצה שנית. נעמדנו מעל שיח והיא סימנה לי להחזיק את שערה שהיה
כמו יבש וקשה כעשב. החזקתי אותה בזמן שהיא רכנה אל השיח ועשתה
את שלה. לאחר מכן החזרתי אותה פנימה, הושבתי אותה על הכורסה
ההיא, כיסיתי אותה, והתכוונתי לצאת. כשהגעתי לדלת נזכרתי.
הסתובבתי ולחצתי על הפעל במערכת, ואז, יצאתי אל השמיים שהחלו
להתבהר והערפל שהחל להתפוגג.