שמעון בדיוק סיים למרוח את קצף הגילוח על לחייו, כשתחייה שרבבה
את ראשה בפתח חדר הרחצה ואמרה בטון מצווה שצריך לרשום את הילדה
במשרד הפנים. שמעון יכול היה לראות במראה שמולו איך החיוורון
משתלט על חלקי פניו שנותרו פנויים מקצף. הוא הניח את התער על
דופן הכיור ושאל בקול רפה "למה צריך?" אבל תשומת ליבה של תחייה
כבר הופנתה לתינוקת שבידיה וקולו של שמעון לא הגיע לאוזניה.
עובדה זו מדהימה כשלעצמה מאחר וכמה שעות אחר כך יעמוד שמעון
במרכז במת אולם תרבות כלשהו וקולו הערב יישמע היטב גם בשורה
האחרונה ביציע העליון.
שמעון לא חזר על שאלתו ובמחשבה שנייה שמח על שתחייה לא שמעה
אותו. הוא עוד זכר איך געתה בבכי בלתי נשלט בתחילת ההיריון
כשהעלה את האפשרות שתפיל, כמה מרץ השקיע בניסיון להרגיעה ואיך
נרגעה סופית רק כשהגיש לה כמנחת פיוס זר שושנים אדומות וסיכת
יהלומים (מזויפים) אלגנטית. הוא הבחין כי סף רגישותה אף גבר
מאז הלידה ולכן השתדל שלא להיקלע למחלוקות עימה. הוא התנהל
מולה כאדם ההולך על קצות האצבעות, ממש כמו בלרינה על במת
זכוכית. מסיבה זו גם לא התווכח כשהציעה לקרוא לקטנה על שם אימה
שאבדה באחד ממחנות הגרמנים.
חודש לפני כן, כשהמתין בפתח חדר היולדות, פחד שמישהו מהנוכחים
יזהה אותו והידיעה שלזמר הידוע נולדה בת בלתי חוקית תתפוס
כותרת ב"עולם הזה". או אז יקיץ הקץ על הקריירה שטיפח בעמל כה
רב. לשמחתו דבר לא פורסם. גם כשבא לקחת את תחייה והתינוקת
בחזרה הביתה כעבור ארבעה ימים, הסתתר בהצלחה מאחורי משקפי שמש
גדולים. וכעת, מה יהא במשרד הפנים?
אותה עת הוא נהנה מתדמית הזמר לכל המשפחה, זה שיודע להרטיט
לבבות בשירי אהבה דביקים אך גם לשמח ילדים בשירים קלילים על גן
ירק וגן חיות. תקליטיו נמכרו היטב והוא מילא אולמות בקונצרטים
אליהם הגיעו גברים בחליפות וגברות שמגדלי שיער על ראשן ושמלות
ערב מהודקות לגופן. הוא היה עומד בקדמת הבמה, מנהל בעיניו דו
שיח חושני עם הנשים המהופנטות היושבות בשורות הראשונות. הוא
עשה זאת אגב חיוך קל שהודגש בידי שפמו הדקיק. הן היו שבויות
בידיו והוא ידע זאת, אך זכר כל העת כי הכול משחק אחד גדול. הן
קונות כרטיסים והוא מוכר להן אשליה. ואין כמו אשליה טובה כדי
לברוח מתלאות היומיום. גם בעבורו.
כי בחיים האמיתיים, מזה כחודש שהוא מגיע להופעות עייף ועייפותו
גדלה ככל שמתרבים הלילות בהם בכייה של התינוקת מונע ממנו שינה.
הגיעו דברים לכדי כך שבאחת ההופעות האחרונות בקושי הצליח
להחניק פיהוק באמצע שיר. כי בחיים האמיתיים, תחייה היא מה
שמכונה בלשון נקייה "ידועה בציבור" ובלשון פחות נקייה: פילגש.
כי בחיים האמיתיים אשתו החוקית ושני ילדיהם הרי גרים בצד השני
של העיר. לילה בחודש הוא ישן בסלון שבדירת אשתו רק כדי להותיר
בידיה ערימת מזומנים ושלל תירוצים ששניהם יודעים שאין מאחוריהם
דבר. כי בחיים האמיתיים, גם גופה של תחייה שלו נשתנה מאז
הלידה. דומה היה שבלידה פורק גופה ונבנה מחדש בידי בנאי לא
מיומן. חודש חלף מאז שבה מבית החולים ועדיין גופה כואב מדי
למגעו, בטנה רפויה כשק ריק ובשדיה אל לו לגעת פן יתיז חלבה לכל
עבר.  
הנה שמעון מסיים להתגלח, מנגב את פניו ביסודיות במגבת "אתא"
כחולה, מורח קרם "וֶֶלְְְוֶטָה" על לחייו, מושח את שערו
בברילנטין, לובש את בגדי ההופעה השחורים ויורד למונית שתיקח
אותו לקונצרט הערב. שש שעות אחר כך, ישוב שמעון לביתו, יצעד
דוּמָם על קצות אצבעותיו ויגלה את תחייה יושבת רדומה בחדר
השינה, מניקה את התינוקת הממאנת להיפרד מברז החלב.
בבוקר, לא היה שמעון בטוח אם עלה בידו להירדם לזמן מה או שמא
היה ער כל הלילה. בכל מקרה, הוא גילה שהסיוט עוד לפניו כי הרי
עליו לסור למשרד הפנים ולרשום את התינוקת. תחייה הפקידה בידיו
את תעודת הזהות שלה יחד עם תעודת הלידה ועוד לפני ששאל, מיהרה
להבהיר שעליה לקחת את הקטנה לטיפת חלב ולכן אין סיכוי שתוכל
להתלוות אליו למשרד הפנים. שמעון קיבל עליו את הדין בשתיקה.
היה לו ברור שאין מקום לשתף את תחייה בחרדותיו.
כאמצעי זהירות חבש שמעון לראשו כובע קסקט ישן ונטל עימו את
משקפי השמש הענקיים. הוא נכנס לאולם ההמתנה בחשש כמי שהולך על
קצות האצבעות בשדה מוקשים. בסתר ליבו קיווה שאולי יכיר מישהו
מהעובדים שם שיזכהו בטיפול דיסקרטי הרחק מההמון אלא שלא נמצאו
לו שם פנים מוכרות, לא מהצד הפקידותי ולרווחתו גם לא בספסלי
הקהל. לאחר שבירר בלחישה מי לפניו בתור, התיישב וחיכה. ככל
שנקפו הדקות החל להירגע ולחוש ביטחון באמצעי ההסוואה שעטה על
עצמו. אלא שלא לעד יכול היה שמעון להמשיך ולהסתתר כך.
כשנשמע קול שואל "מי אחרון?" השיב שמעון אוטומטית "אני". בעוד
השואל מעיף בו מבט חוקר, זיהה אותו שמעון. היה זה יוסל הירקן
שחנותו שכנה ברחוב שמול דירת אשתו של שמעון. בעבר, עוד בטרם
זנח את הדירה והאישה, נהג שמעון לפקוד לעיתים את חנותו של יוסל
ולהחליף עימו בדיחות מפולפלות באידיש. יוסל זה היה בן גילו של
שמעון אך תלאות חייו ולבושו שיוו לו מראה זקן יותר. גם שורת
שיני הזהב שבקדמת פיו סייעה לדָמותו על סף קשישוּת. הכול
הכירוהו כאדם ערמומי היודע לנצל כל מצב לטובתו. מתקופת הצנע
יצא בכיסים תפוחים והיה מעמודי התווך בחלפנות הכספים השחורה
בעיר.
"רֶאב שמעון" היכה לבסוף יוסל על מצחו וטפח על כתפו של שמעון
הנכלם. "ווס מאכסט א ייד (מה שלומו של יהודי)?" שאל בקול רם
באידיש הפולנית שלו.
"רק זה חסר לי עכשיו, שאלות וחקירות של הטיפוס הזה" קונן שמעון
בליבו אך מיד התעשת והבין שאם יתעלם או ידחה את יוסל מעליו רק
יחמיר את נזקו. לפיכך גייס שמעון את כישורי המשחק הדלים שלו
כדי להציג מצג של רוגע מצד מי שבא להסדיר עניין פרוצדוראלי
פעוט כלשהו. שמעון הבין כי ככל שיוסל ידבר יותר, כך הוא,
שמעון, יוכל לשתוק יותר. לפיכך אפשר ליוסל לפרט באוזניו
באריכות את תוכניותיו להרחבת החנות ושלצורך קידומן בא לברר מהם
אחוזי הבנייה המותרים. יוסל דיבר ושמעון שתק עד שהאיש שלפניו
בתור יצא מעם הפקיד.
"הבא בתור" קרא הפקיד מבעד לדלת הפתוחה. שמעון נטל את מסמכיו
וקם ממקומו אגב פרידה חפוזה מיוסל. הוא נכנס למשרד והסתובב כדי
לסגור את הדלת אחריו. "לא, לא" ציווהו הפקיד "תשאיר את הדלת
פתוחה שיכנס קצת אוויר. הוונטילטור שלי חושב שהיום שבת קודש"
אמר והצחיק את עצמו. שמעון היסס קמעא, הוא הביט בפניו המחייכות
של יוסל שישב בדיוק מולו בשורת הכסאות הראשונה, אך לבסוף ויתר
והתיישב מול הפקיד.
שמעון הבחין כי הכיפה השחורה שעל קרחתו המנצנצת של הפקיד הייתה
ספוגה בזיעה כאילו ונשלתה זה עתה מדלי מים. אגלי זיעה גדולים
צנחו ממצחו של הפקיד ללחייו ומשם היישר לניירות שעל השולחן.
מטפחת ספוגה בזיעה הייתה מונחת על עורפו ואחת לדקה בערך היה
הפקיד המיוסר מרים דף נייר ומנופף מול פניו.
שמעון הניח את תעודת הלידה ושתי תעודות הזהות מול הפקיד והסביר
את סיבת בואו.
הפקיד נטל את התעודות ועלעל בדפים באדישות. לפתע ניעור
מאדישותו והחל הופך בדפים במרץ רב. לבסוף הביט בשמעון במבט רב
משמעות במשך דקה ארוכה.
"אמרת שנולדה לכם בת?" שאל תוך שהוא מדגיש את המילה "לכם".
"כן" אמר שמעון בקול נמוך.
"אבל...היא לא אשתך" נזף הפקיד בשמעון והיטיב את כיפתו
השחורה.
"נכון" אמר שמעון והשפיל מבטו.
"שרעקלאך" אמר הפקיד לעצמו. נדמה היה לשמעון שהפקיד עושה תנועת
יריקה, אך הוא לא היה בטוח בדבר. הפקיד נטל את המסמכים ויצא
ללא אומר מהמשרד כדי להיוועץ בממונה עליו. שמעון ליווה את
הפקיד במבטו וכשנעלם מעבר למשקוף הדלת ראה מולו שוב את פניו
הזורחות של יוסל. שמעון הצית סיגריה ולא ידע מה לחשוב.
כעבור דקותיים - שלוש חזר הפקיד עצבני יותר משיצא. הוא פתח את
שתי תעודות הזהות, שאל את שמעון לשם הילדה ורשם אותו בעט
ציפורן בכתב ברור ועגול בשתי תעודות הזהות. ניכר היה כי הוא
פועל בניגוד לצו מצפונו. משסיים, הושיט ללא אומר את המסמכים
לשמעון. הפקיד אמנם שתק אך עיניו רשפו בתערובת של שנאה, גועל
ותוכחה. שמעון יצא מעל הפקיד בתחושת הקלה רק כדי לגלות שיוסל,
שזיהה בחושיו החדים הזדמנות עסקית, צועד לצידו כל הדרך החוצה.

"מה עם היתר הבנייה?" ניסה שמעון לנער את הטרדן מעליו אך זה
המשיך ללכת לצידו.
"סיפור מעניין מאוד" אמר יוסל וצחקק קצרות. שמעון הביט לעברו
ושתק.
"והאישה יודעת?" שאל יוסל ברשעות. שמעון המשיך לצעוד בדומיה.
לו יכול היה, היה מחטיף ליוסל הזה באבי אביו, אלא שידע כי יש
דברים שאסור לזמר מפורסם להסתבך בהם ואחד מהם הוא תגרה. אבל גם
להוליד ילד בלתי חוקי הוא מוקש רציני וזאת הרי ידע גם יוסל.
"אתה יודע, רֶאב שמעון," הגיע יוסל ללב העניין "שטילקייט איז
טייער (שתיקה עולה כסף)".
שמעון נשם עמוק וקפץ את אגרופיו. הוא חש איך לחץ דמו עולה
ובמאמץ עליון גייס את כל יכולת האיפוק שלו ושאל:"כמה?".
"שלושים לירות כל ראשון לחודש" ירה יוסל בקול נמוך.
שמעון עשה חישוב מהיר בראשו. עבור כל הופעה הוא מקבל מהאמרגן
שלו 300 לירות. יש לו הופעה אחת לפחות בכל שבוע, כך שהנזק אינו
גדול. "אבל לא אצלך בחנות" אמר שמעון כמבקש חסד אחרון לפני
הוצאה להורג, "שלא אפגוש שם במקרה את אשתי".
"אז תבוא אלי הביתה" סיפק יוסל פיתרון מהיר לבעיה ורשם על פתק
את הכתובת.
וכך היה. בחודשים הבאים, הקפיד שמעון לתת את דמי השתיקה כנדרש
ולהבטיח בדרך זו שחטאו לא יתפרסם בציבור. מביתו של יוסל היה
שמעון הולך מרחק קצר עד לדירת אשתו וכך היה מבזבז רק ערב אחד
בכל חודש על שתי רעות חולות אלו.
אלא שהשקט שהושג בחזית מול יוסל לא בישר על שלווה מול תחייה.
ככל שחלף הזמן הפך דיבורה אליו מתכתי ונוקשה. תשובותיה קצרות.
כמעט ולא הישירה מבט לעיניו. מעטים היו הרגעים בהם לא נשאה את
התינוקת בין זרועותיה. סדר יומה נע בין הנקה, לטלטול עדין של
התינוקת עד הישמע הגרעפס, להחלפת חיתולים ונעיצה זהירה של סיכת
ביטחון גדולה בצידם בסופה של הפעולה, להרתחת חיתולי הבד בגיגית
מתכת שהונחה על פתילייה ותלייתם בחצר. לא פעם ניסה שמעון לסייע
אלא שכשל לשמחתה העצורה של תחייה שביקשה שליטה טוטאלית בטיפול
בתינוקת. דקות המנוחה המעטות להן זכתה, נוצלו לשינה טרופה
ועצביה הפכו למרוטים יותר. שמעון היה בעדיפות האחרונה מבחינתה
וכל צרכיו נדחו מפני הטיפול בתינוקת. שמעון לא התלונן ואף החל
לחבב את המזון שהוגש לו במסעדה היהודית שליד משרד אמרגנו. גם
שירותי הכביסה והגיהוץ שניתנו לו בידי זקנה אחת היו לשביעות
רצונו. רק לדבר אחד לא נמצא פיתרון.
שמעון התגעגע לתחייה. לא לתחייה מהיום זו העצבנית עם התינוקת,
אלא לתחייה של פעם. זו  בעלת היופי המסתורי שנהנתה להתענג עימו
שעות ארוכות במיטתם שבחדר השינה, ועל רצפת הסלון ואפילו על
שולחן המטבח. הוא הבין שכעת כל תשומת ליבה נתונה באופן טבעי
לתינוקת אך עדיין, גופו שיווע לחמלת המין הנשי וזו לא נמצאה לו
אצל תחייה.
לא פעם מצא עצמו מתבונן בחשק על חמוקי מזכירת אמרגנו. שנים
התעלם מחיוכה המזמין אך לאחרונה הרהיב עוז והשיב לה בחיוך משלו
בטרם תפס את עצמו: "האם לא די לך בסקנדלים שיצרת עד כה?".
בסבלו אף שקל למצוא פורקן בתשלום אצל אחת מאותן נשים הממתינות
ללקוחות בעודן שעונות על קירות בתים ברחוב צדדי. "רק זה חסר
לי, שמישהו יראה אותי אצלן ואני גמור" אמר לעצמו ובכך כיבה
זמנית את אש התאווה הבוערת בגופו.
שמעון המשיך לסבול עינויי גוף ונפש, עד שהבין כי הפתרון
למצוקתו מצוי בביתו שלו. לא, לא בדירתה של תחייה כי אם בדירת
אשתו. הרי ממילא הוא נדרש לבוא לשם לצורך הותרת דמי מחייתם של
אשתו וילדיו, לילה בחודש הוא מתענה על הספה בסלון. אם כך, מדוע
לא ינצל את שהותו שם כדי ללגום מנקטר גופה של אשתו החוקית?.
הרי אשתו בוודאי לא תתנגד. באחת, פינתה תחושת הגועל שחש כלפיה,
מקום לכיסופים אל אבטיחי שדיה והררי ירכיה הרוטטים. הרי היא לא
תוכל להכריחו לנשקה ואף לא להביט בפניה. אז מה רע? ומדוע ימתין
עד לראשית החודש? יבוא אליה עוד הלילה, יירגע בגופה וייטען
מחדש כדי להמשיך ולחיות עם תחייה בתקווה שתשוב ותהיה כפעם.
וכך עשה. עוד באותו הלילה טיפס במעלה חדר המדרגות של הבית אשר
חלק בעבר עם אשתו. במפתח הישן שברשותו פתח את דלת הכניסה. הוא
המתין קמעא עד שעיניו התרגלו לחשיכה ואז נכנס פנימה על קצות
האצבעות כגנב, כדי לא להעיר את הילדים. שמעון שלח מבט קצר
לכיוון הסלון. לא, הלילה לא יישן בו. באפילה המוחלטת הוא נע
לכיוון חדר השינה של אשתו. עיניו זיהו את התלולית הגבוהה של
שמיכת החורף בה התכסתה אשתו. הוא נעמד לצד המיטה והביט לעברה.
רק קול נשימותיה הכבדות נשמע. הוא פשט את בגדיו ונותר
בתחתוניו. לרגע התלבט אם להסיר גם אותם אך לבסוף ויתר. הוא רכן
לעבר המיטה והרים מעט את השמיכה. ההתרגשות שנאצרה בגופו בכל
החודשים האחרונים איימה להתפרץ. הוא שלח ידו אל מתחת לשמיכה
כגשש ההולך לפני המחנה. כמה רצה לחפון כבר זוג שדיים בריא
ולמשש שיער נסתר. ידו נתקלה ברגל. הוא טיפס מעלה בואך תיבת
האוצר.
קול שאגה פרץ לפתע. השמיכה הועפה ומנורת הלילה שליד המיטה
נדלקה חיש. עיניו של שמעון נתעוורו לרגע מעוצמת האור שהוטחה
בהן. עוד שנייה חלפה בטרם עיכל מוחו את המראֶה. לצד עירומה
הכעור של אשתו, הבהיקה מולו שורת שיני זהב בחיוך נבוך וקול
שאמר: "נו רֶאב שמעון, ווס מאכסט א ייד?".