כולם אוהבים לדבר על השואה. הם אוהבים לדבר על החוויות שלהם
מפולין, על הסבתות הניצולות. הם אוהבים לומר שהנאצים היו בני
אדם בדיוק כמונו, ושזה יכול לחזור על עצמו. יש כאלה שאומרים
שבגלל זה אנחנו צריכים מדינה, ויש כאלה שאומרים שבדיוק בגלל זה
אנו לא צריכים מדינה. הם אוהבים לדבר על הגופות השרופות ועל
העדויות, ועל הגזל, על הרעב ועל תקומת המדינה. הם אוהבים
להוסיף תמונה רלוונטית. הם אוהבים לבקר את המדינה ואת
הפוליטיקאים בקשר למצבם הכלכלי הקשה של הניצולים. אבל אף אחד
לא באמת יעשה משהו מעבר לכך. כולל אותי. יש כאלה שאוהבים לעלות
תמונה עם מדים ולכתוב שהם כה גאים ביום שכזה. כשאתה מדבר על
השואה הלייקים מובטחים, והשיתופים זורמים כמו המים במפלי
הניאגרה. כולם אוהבים את השואה. עוד מהבית הספר היסודי אני
יושב בטקסים ושומע ניצולים מדברים על במות, ומנהלים ומפקדי
בסיסים ובוסים מתחבקים איתם ונותנים להם אותות כבוד משונות.
שמתי לב שלא משנה מי הנואם או הכותב כולם נשמעים לי אותו הדבר
ונראים לי אותו הדבר. אני זוכר את הצפירות. איך בכל שנה עמדתי
והשתדלתי לא לצחוק. אני זוכר איך בכל שנה היה דיבור כזה בכיתה
שכולם מפחדים לצחוק ברגעי הצפירה. ולמה שנצחק? דור שלם של עם
משונה אשר פיתח אלרגיה לבנאליה של הטראומה. בדור הזה כולם
אוהבים את השואה כי התרגלנו אליה. התרגלנו לסיפורים ולצפירות
וללייקים. התרגלנו לכאב, כי גם שואות הופכות למובנות מאליהן אם
מפטמים לך את זה לתוך המוח מספיק זמן. התרגלנו להכל מלבד
ללקחים האמיתיים; שעלינו להתנגד ולהילחם בכל צורה של לאומיות,
שליטה, או אידיאלוגיה. והרי שאין אירוניה גדולה יותר מחייל
המעלה תמונה באותו יום, עם נשק, משקיף על עם כבוש וכמעט
חסר-אונים, וחושב שהוא בצידו של האור. השואה, מתוקף היותה
אירוע כה מסיבי ומבלבל, יצרה פרדוקס חסר תקדים; עם שלם החי על
פי צווה, ובכך מפר אותו.

אני לא אוהב לדבר על השואה כי אני לא רוצה להתרגל אליה. ואני
לא רוצה לעמוד איתכם בצפירה כי זה לא כואב לי, כי אני יכול
לראות שזה לא כואב לכם. ואני לא רוצה לשמוע אותם יותר כי הם לא
רוצים לדבר על זה יותר.

באמת אכפת לכם מהשואה? תכפרו ביום הזה ותכפרו במדינה הזאת.