לא, לא אזוז, לא אנשום,
לא אסתכן, לא אאבד את השליטה,
עם כל תנועה הרפסודה תאבד יציבותה,
המים מסוכנים, מלאים כרישים,
המים שקטים, עמוקים, מרמים.

הייתי שם שנים, באי בדידותי,
ברחתי, נמלטתי כמו פליט,
אספתי חפציי, קרוב ללבי, צרורות וחבילות.
קשרתי לרפסודה, זו שבניתי בכאבי ויאושי,
בלבי וראשי, כלי מילוט, בתקווה לבאות.

לקחתי תחושותיי, יצרתי חבילות,
קשרתי לרצפת הרפסודה של חיי.
כל תנועה מסוכנת, החבילות מרקדות,
מפרות את האיזון, שיווי המשקל,
מאיימות עליי, להציף ולהטביע.

לא מבין, ברחתי מהאי,
אך עדיין, גם כאן על הרפסודה,
בים הפתוח, אסיר בבדידותי,
מפחד לנוע, מפחד לזוז.
כל תנועה מסוכנת, מפחידה.

החבילות את הרפסודה מייצבות ומאזנות,
אך מקבעות ומקפיאות, מגבילות את תנועתי.
לכולן התייחסתי, על כולן חשבתי,
רשמתי פירושים, סימנתי סימנים,
קפוא ומפוחד שמור בבדידותי.

על גבה של האחת רשום בטוש
'הורים, סתיו, 1980',
זוכר, זוכר, כעסתי,
לא עניתי, השפלתי מבטי,
הלכתי לחדרי, ארזתי חבילה.

על גבה של השנייה רשום
'אחי ואחותי היקרים 1990',
זוכר, זוכר, כעסתי, גם אתם,
אמרנו אז דברים מכוערים,
גם הם שמורים בחבילה.

הררים של חבילות,
של צער וכאב,
של הכעס שבלב,
קשורות אל הרפסודה,
מאיימות להטביעני.

אזחל בזהירות, אתיר קשרים,
בידיים, ציפורניים, בסכין,
בתחילה בהיסוס, אחר כך בביטחון,
החבילות יחליקו, זו אחר זו,
יטבעו במצולות.

הרפסודה נקיה ויציבה,
אעמוד במרכזה, על התורן אשען,
אמתח מפרש, שיתמלא ברוח אהבה.
אפליג אלייך בכוחה, חופשי ובטוח,
אפליג אלייך, אהובה.