כן, אתה רוצה לחיות, לא אכפת לך למות.
השכל נזל מזמן, ואפילו אבא, והוא צודק, בטוח שאתה פסיכי.
"הוא מדבר הרבה שטויות,
אבל הוא לא טיפש,
הרי הוא כותב שירים וסיפורים גאוניים.
פשוט הוא משוגע,
מי אשם, אני לא יודע.
המוח שלו פועל אחרת.
לא אכפת לו לחיות, לא אכפת לו למות,
לא אכפת לו מכלום.
הוא פשוט קיים, מרגע לרגע,
מדקה לדקה,
לא מתכנן כלום,
לפעמים מנסה לתכנן, ומיד שוכח,
אין לו מודעות עצמית,
אין לו מחשבות עמוקות.
הוא יכול לחשוב רק כשהוא כותב."
אני בטח אמות טיפש מאוד,
ובאמת לא אכפת לי למות,
את שלי עשיתי,
אם יראו או לא.
אני כעסתי, אני לא כועס,
רק מאשים, קצת,
אבל לא באמת אכפת לי
חבל התלייה כבר מתוח על צווארם של האשמים,
אני לא דואג,
זו רק שאלה של זמן עד שמישהו יבעט בכיסא
לא אהבתי אף אישה בימי חיי,
רק חשבתי שאני אוהב,
רק היה נדמה לי שאני אוהב,
הרגשתי שאני אוהב,
אבל לא אהבתי, לא באמת,
כי לא הכרתי אף אחת מהן מספיק בשביל לאהוב
ועכשיו אני בטח מת,
אבל זה בסדר
או שאני עכשיו מחכה בשקט למותי,
ומשתגע עוד ועוד קצת לאט-לאט,
עם עצמי
לא נורא למי שלא התעקש עליי,
שלא הרים טלפון, שלא ביקר
מה יש לדבר איתי, יש הרבה עיסוקים,
עבודה, בית, פרנסה, משפחה
אבל אני עקשן ונידף כמו עציץ,
כמו שתיל בעציץ
ימיי ספורים, אבל נוח לי בתוך הערוגה. |